Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: גשמי קיץ

מאת: רון פוגל

בעוד כוחות צה"ל נערכים לנסיגה מלבנון ועם ישראל מנסה להבין בדיוק מה התרחש בחודש האחרון, מגיע "גשמי קיץ", סרטם של רם לנדס ומנשה רז ומזכיר לנו שעד לאחרונה התעסקנו כולנו בשטחים ובפלשתינאים.

שידורו של הסרט, בערוץ 10, היה אמור להיות ביום השנה להתנתקות אולם, בעקבות המלחמה בצפון נדחה מועד שידורו והוא שודר אמש (שבת).

קשה להאמין, אבל חלפה רק שנה מאז ההתנתקות ומאז שיום יום שידרו אמצעי התקשורת את תמונות החיילים המתעמתים עם המתנחלים הלבושים בכתום וצועקים את המשפט המצמרר "יהודי לא מפנה יהודי".

סרטם התיעודי של לנדס ורז מצולם במהלך כל אותה תקופה סוערת של טרום פינוי ואף בעת הפינוי עצמו. הסרט מלווה את שלושת הקצינים הבכירים שהיו אחראים ליישום ההתנתקות ברצועת עזה: הרמטכ"ל דן חלוץ, אלוף פיקוד הדרום לשעבר (וכיום הנספח הצבאי בוושינגטון) דן הראל ותת אלוף גרשון הכהן - אז מפקדת אוגדת ההתנתקות והיום אלוף ומפקד המכללות של צה"ל.

סרט תיעודי אמור לתעד את המציאות, סרט תיעודי טוב אמור לספק לצופים תובנות נוספות מעבר לאילו שכבר ידועות ומוכרות לצופה. איש תעודה אמיתי לעולם לא ישתף פעולה עם מושא סרטו. בקומוניקט מטעם אנשי יחסי הציבור של הסרט נטען כי "הסרט חושף את התנהלות צמרת הצבא ואת קבלת ההחלטות של הקצינים הבכירים...שיחות הטלפון הרגישות, הדיונים הקריטיים, ההומור להפגת מתחים - כל אלה נחשפים בסרט".

אז לפני שאתם מקליטים את הסרט בתקווה שסוף סוף יחשף כאן נוהל הלחימה הסודי של צה"ל, אפשר להירגע. לנדס ורז אכן התלוו לצמרת הפיקוד שהייתה ברצועה לקראת הפינוי אבל התיעוד כולל בעיקר שיחות מקריות ובדלי מידע שלא מצטרפים לתמונה כוללת ונועזת כפי שניתן להבין מהפרומו המתלהם לסרט.

המצלמה של יוצרי הסרט ממש מלטפת את קציני הצבא ועושה הרושם לפעמים כי הסרט הוזמן על ידי הפיקוד העליון, היכן האובייקטיביות של היוצרים? גם הצילום ההרואי של הרמטכ"ל, שלפני התחלת ההתנתקות מוצא זמן לעוד טיסה במטוס קרב, אינו מוסיף דבר לסרט.

הרמטכ"ל (שבחוש נבואי אומר לקראת סוף הסרט:"יש לי עוד שלוש שנים להיות בתפקיד, אתה יודע כמה דברים יקרו עד אז") יכול להשתמש בסרט כאחד המוצגים להגנתו במידה ויזומן לוועדת חקירה כזו או אחרת שאולי תקום בעקבות האירועים האחרונים בצפון.

נכון יותר היה לקרוא לסרט "הרהורים של גנרלים". לנדס ורז מוצלחים הרבה יותר בראיונות אחד על אחד עם המפקדים הבכירים ובמקרה של תת אלוף גרשון, הם מצליחים לחדש ולרתק בחשפם את הקצין הרגיש וההומני הזה שמספק תובנות מוסריות מעוררות מחשבה על עם ישראל והפלגים השונים בו.

בניגוד לגרשון, חלוץ והראל לא מחדשים דבר ואת הגיגיהם כבר שמענו בכתבות רבות בימי שישי ביומנים השונים.

ניתן לראות בסרט את יחסו של חלוץ למצלמה, חלוץ מפלרטט עם העדשה ולפעמים עושה רושם שהיה מתנהג אחרת, אם לא היו מצלמים. לזכותם של יוצרי הסרט יאמר כי הם כמעט ולא מורגשים ונותנים לאירועים לדבר בעד עצמם (למעט בסופו של הסרט שבו מתראיין חלוץ למנשה רז, באולפן).

ההתנתקות עצמה כמעט ואינה מצולמת בסרט, אך עדיין המעט שמוקרן מראה לצופים את עוצמת הרגשות של כל הצדדים שהיו קשורים לכל אותם אירועים לא פשוטים שאירעו באוגוסט 2005. אותי במיוחד תפסה התמונה של בית הכנסת בנווה דקלים, לאחר הפינוי. כשהחיילות עומדות בלב החלל הגדול ומנסות לעכל את מה שארע.

סרטם של לנדס ורז חשוב מהבחינה שהוא מזכיר לנו, לחברה הלוקה בשכחה תמידית, אירועים שקרו אך זה מכבר. אירועים שמצטרפים לפסיפס הגדול שנקראה מדינת ישראל. הסרט, במודע או שלא, ממחיש את הנוכחות - נפקדות של הדרג המדיני שאינו ניראה כלל בסרט ונותן לצבא לבצע את כל המלאכה הקשה (לבדו?).

ומילה אופטימית לסיום: אם האלוף גרשון הוא זה שאמור להנחיל לדור הלוחמים הבא של צה"ל את מורשת הקרב, לפחות במקרה זה, אפשר להצדיע לצה"ל על הבחירה.