הבמאי שאוהב לראות אנשים מתים

מאת: בן חכים

לא סתם החלטתי לכתוב על מ. נייט. שאמאלאן, (והייתי צריך לא פחות משבעה מילונים בכדי לאיית את שם משפחתו כשורה), במאי שלא היה כל כך מוכר, ממוצא הודי, שהפך בין לילה, לאור צאת סרט הפולחן שלו בשנת 99 - "החוש השישי", לסיפור הצלחה מסחרר בקנה מידה עולמי.

עד כמה שזה מוזר, שאמאלאן גדל בפנסילבניה (ארה"ב) וכבר בגיל שמונה, כשקיבל ליום הולדתו מצלמת וידאו קטנה ופשוטה, החל לפתח את תשוקתו העזה לקולנוע, בעודו מנסה להידמות כמה שיותר לאלילו - סטיבן שפילברג.

[*]

מניסוי ותהייה, (הרי רק כך זה עובד), נולד בשנת 1992 סרטו הראשון, Praying with anger, דרמה המבוססת על סיפורו האישי, נער אמריקני ממוצא הודי העושה טיול שורשים בחזרה למקום הולדתו - הודו. הסרט, כמו הרבה מאוד סרטים עצמאיים, לא הצליח להשתחל לתודעתם של רבים.

כך גם סרטו השני, שיצא בשנת 98, Wide Awake, קומדיה משפחתית על ילד בן עשר היוצא לחיפוש אחר אלוהים לאחר שסבו מת, לא היה להצלחה גדולה, אך זכה לביקורות לא רעות בכלל.

[*]

ואז הגיע "החוש השישי" (1999) בכיכובם של ברוס וויליס והילדון הקטן, היילי ג'ואל אוסמנט, שמיקם את הציטוט "אני רואה אנשים מתים", או see dead people" I" (זה פשוט נשמע יותר טוב) במקום ה - 44 מתוך מאה הציטוטים הקולנועיים הטובים והמפורסמים ביותר בכל הזמנים.

בנוסף, הסרט זכה לחלוק את מקומו בין ארבעת סרטי האימה היחידים שהיו מועמדים אי פעם על פרס "הסרט הטוב ביותר" בטקס "האוסקר" וגם קיבל חמש מועמדויות נוספות באותו הטקס וזכה בלא מעט פסטיבלים שונים.

[*]

ברור היה לכל, שלאחר ההצלחה המסחררת, שאמאלאן היה על המסלול הנכון ובדומה לאחוות שפילברג - טום הנקס, גם שאמאלן החליט לשחזר את ההצלחה עם אותו השחקן וחבר שוב לברוס וויליס, הפעם, לצידו של סמואל .ל. ג'קסון, במותחן האימה "בלתי שביר" (2000), שגרף גם הוא לא מעט מועמדויות ופרסים וזכה להצלחה יפה יחסית.

שנתיים לאחר מכן, חבר לגדול הכוכבים, מל גיבסון, שבשנים האחרונות בחר לעבור לצידה השני של המצלמה, ויחד יצרו את סרט האימה "סיינס" (2002), שגם הוא זכה למספר לא קטן של מועמדויות וגרף סכום מכובד מאוד בבתי הקולנוע.

[*]

אין ספק שלווס קרייבן, יוצר סדרת "סיוט ברחוב אלם", ומאוחר יותר גם סדרת "הצעקה", קם מתחרה. שאמאלאן הצליח להביא אל המסכים צד שונה, מסוגנן ואולי אפילו מיסטי יותר של עשיית קולנוע מפחיד. הוא פיתח צד מיוחד ואישי משלו, הרבה יותר מרתק ומעניין מהרוצחים במסיכות, אנשי הזאב המיושנים והדרקולות לזניהם, שעברו את פסגתם כבר לאחר שנות השמונים המאוחרות.

שאמאלן מצליח להחדיר את האימה והטרור בתודעת הקהל שלו בדרך ייחודית ומלוטשת, איטית, אך עמוקה. דרך הפועלת על הרגש ולא על השכל, תוך שימת דגש רב יותר על האלמנטים המפחידים שמסביב הגורמים לנו לשקשק, ולא על הדבר האמיתי.

[*]

שנתיים נוספות לאחר מכן הוא המשיך ל"הכפר" (2004), דרמה תקופתית, עם נגיעות קלות של אימה, כאשר הוא מצוייד בצוות שחקנים מן השורה הראשונה, כגון סיגורני וויבר, וויליאם הארט ועוד רבים וטובים. "הכפר" הפך, מפוטנציאל הצלחה אדיר, לכישלון חרוץ, לאחר שספג ביקורות קשות ובזות גם מצד המבקרים וגם מצד הקהל, כאשר לטענתם של הצופים, שאמאלאן ניצל את תמימותם לרעה, שכן מאז "החוש השישי", כמעט כל סרט שהוא יוצר מתלווה בטוויסט מעצבן וכלל לא מפתיע בסופו.

כתוצאה מכך, "הכפר" הפך מלהיט פוטנציאלי, לעוד "כישלון" המקשט את שורת הכישלונות העייפים במדפי האימה שבספריות. הרבה מהכישלון, טמון בעיקר במסע הפרסום השגוי שהטעה רבים מהצופים הלהוטים, שהיו צמאים לסרט אימה מקפיץ וקיבלו דרמה תקופתית לא שגרתית. על אף שהוקרן בהקרנות תפוצתיות בבתי הקולנוע, האכזבות שעברו מפה לאוזן, הובילו לכך שהכנסותיו הגדולות של "הכפר", הגיעו בעיקר מהקופסא הביתית.

[*]

שאמאלאן מעריץ את אלפרד היצ'קוק וכמוהו, גם הוא אוהב מאוד להופיע כמעט בכל סרט שלו. אם תשימו לב טוב לא תפספו אותו בתפקידי אורח ב"החוש השישי", "בלתי שביר", "סיינס" ואם תתאמצו, גם ב"הכפר". שאמאלאן השכיל בנוסף, להפוך שחקנים לא מעטים מאנונימיים למחיצה לכוכבי על גדולים.

כך הוא עשה עם הילדון הקטן שכעת כבר נערון, היילי ג'ואל אוסמנט, שמאז הופעתו המרשימה בסרט "החוש השישי", ניתן לראותו כיום פורח בשוק הסרטים הגדול בקצב מסחרר ומשחק לצד שחקנים ובימאים נחשבים, כאשר הפסגה האמיתית הייתה בסרטים כגון: "תעביר את זה הלאה", לצד הצמד הנהדר, הלן האנט וקיווין ספייסי, וב"אינטילגנציה מלאכותית", בבימויו של סטיבן שפילברג.

[*]

אותה הנוסחה כנראה עבדה גם עם השחקנית בעלת הפנים התמימות ומלאות החן, ברייס דאלאס האוורד (בתו של הבימאי רון האוורד - "נפלאות התבונה"), כשהעניק לה הופעת ביכורים ראשית ומרשימה בסרט "הכפר", ומאז התסריטים לא מפסיקים לזרום דרכה.

ברייס דאלאס האוורד היא גם כוכבת סרטו הבא של שאמאלאן, "נערה במים" שנכון לכתיבת שורות אלו מתגלה ככישלון מהדהד נוסף בקריירה שלו.

[*]

הסרט מספר על אחראי בניין משועמם (פול ג'יאמאטיי), שיום אחד מבחין בנערה זרה ומסתורית בבריכת ביתו (ברייס דאלאס האוורד). לאחר שהוא מציל אותה, הוא מגלה שמדובר בנערה שהגיעה אליו בדרך מוזרה, מסיפורי אגדות. הוא, כמובן, מנסה להחזיר אותה בחזרה לעולם שלה, אך נתקל בהתנגדות מצד היצורים מהעולם השני, שנחושים בדעתם להשאירה בעולם שלנו. את ברייס תוכלו לאתר בעתיד הקרוב גם בסרט "ספיידרמן 3", בו היא תגלם את גוון סטייסי, חברת ילדות של פיטר פארקר.

אז מה דעתכם על מ. נייט. שאמאלאן? יוצר אימה איכותי, או קישקוש חובבני?