סוף היום הגיע, עייפות, תחושה של שובע, רצון לעצום את העיניים. אבל, ליד מכשיר הדי וי די "נופף" לו מארז "בודהה מהפרברים", סדרה בריטית משנת 1993 שהיום כבר זכתה למעמד של קלאסיקה טלוויזיונית.
המחשבה הראשונה היתה "נו טוב, נציץ לעשר דקות, הרי ראיתי את זה כבר"...
מגש הדי וי די שנפתח דמה לפה שכל מה שהוא מבקש זה משהו איכותי להריץ...הוא קיבל.
[*]
עשר הדקות הפכו לחצי שעה, שהפכה לשעה, שהפכה לארבע שעות של טלוויזיה איכותית. בסביבות ארבע לפנות בוקר הבנתי גם למה.
"בודהה מהפרברים" (בהפצת "הד ארצי") היא דרמה נהדרת שמחזיקה מעמד יפה למרות כמה נפילות וכמה "התיישנויות". אבל אין מה לעשות, כאשר היוצרים המעורבים בהפקת סרט או סדרה הם מוכשרים, וכאשר יש מאחורי התסריט הבנה בסיסית של מהות האדם, המוצר הוא מרתק.
"בודהה מהפרברים" היא דרמה אנושית, אולי לא כל הזמן מרתקת, אבל בהחלט מאוד נגישה, אתה מרגיש כאילו הדמויות הם חברים שלך, אתה מרגיש שאתה מכיר אותם ואתם נותן להם לקחת אותך למקומות שהם לפעמים אפלים, מגוחכים, כואבים וגם מאוד מאוד סקסיים ומיניים (ויש הבדל גדול בין השניים).
[*]
כיף לראות את נאבין אנדרוז (סעיד מ"אבודים" בשבילכם) שהיה אז רק בן 24, כקארים, בן תערובת של אמא אנגליה ואבא הודי שמחפש את עצמו במהלך ארבעת הפרקים. הוא מנסה להשלים עם זהותו הלאומית, המינית והאישית.
זה היה אחד התפקידים הראשונים של אנדרוז שהחל להופיע רק שנתיים קודם בסדרות וסרטים בתפקידים קטנים. הפתעה נוספת במיני סדרה הזו היא הופעתה של ברנדה בלית'ין (סודות ושקרים) כאמו של קארים.
אולם, השמות הגדולים הם דווקא מאחורי הקלעים. התסריטאי הוא חניף קורישי שכתב כמה שנים מוקדם יותר את "המכבסה היפהפיה שלי" והבמאי הוא רוג'ר מיצ'ל שמאוחר יותר יביים את "נוטינג היל". מיצ'ל וקורישי שתפו פעולה לאחרונה בסרט הקטן והלא מוערך מספיק "ונוס".
[*]
אבל יותר מכל תופסת מקום נכבד המוסיקה של דיוויד בואי שמלווה את הסדרה ונכנסת ויוצאת בהתאמה מדוייקת, גם בתיזמון וגם בבחירת השירים.
כאמור, מסעו האישי והנפשי של קארים עומד במרכז הסדרה. מסע שנע בין חוקי העבר והמוסרת להתקדמות תרבותית ואישית. מסע שבודק את מערכת היחסים בין ילדים והורים, אחים, חברים, בני משפחה ומאהבים. מסע שהוא פוליטי, לעיתים מלגלג על המוצא של הגיבור ולעיתים מלגלג על אלו שמלגלגים עליו.
בסופו של דבר "בודהה מהפרברים" הוא מסע רגשי שכדאי לעבור אותו שוב, במידה ולא ראיתם את הסדרה כששודרה לראשונה.
כל מי שטעם הקארי והדרמה האנגלית במוחו וליבו לא יוותר הסדרה הזו, שעם כל הדברים שהתיישנו, עדיין מעניקה תחושה רעננה של התחדשות.