Seret מהעבר: 30 שנה לברטון פינק

סנסציה כזאת לא נראתה על הריביירה בקאן כמעט מאז ועד היום - סרטם החדש של האחים כהן, שבשנת 1991 היו בסך צמד של במאים צעירים ומסקרנים שרק שלושה סרטים בפילמוגרפיה שלהם (אבל אלו סרטים – "רציחות פשוטות", "בייבי אריזונה" ו"צומת מילר"), זכה בשלושת הפרסים המרכזיים של הפסטיבל – דקל הזהב, פרס הבימוי, ופרס השחקן (שהלך לג'ון טורטורו). הסרט המדובר הוא "ברטון פינק", שיצא לאקרנים לפני 30 שנה בדיוק.

הסרט עוסק בחייו של, איך לא, ברטון פינק (טורטורו, "עשה את הדבר הנכון"). פינק הוא מחזאי יהודי שפועל בניו-יורק של שנות הארבעים. יום אחד, פינק מקבל פנייה ממפיק הוליוודי שמבקש ממנו לכתוב תסריט לסרט היאבקות. פינק "מוכר את נשמתו לשטן" ומסכים. החל מרגע זה הכל מתחיל להתדרדר. פינק עובר להתגורר במלון מסתורי בלוס אנג'לס, ופוגש שלל דמויות מוחצנות שהבולטות שבהן הן דמותו של צ'רלי מדווס (ג'ון גודמן, "אחי איפה אתה"), סוכן ביטוח חביב שמייצג בשביל פינק את האדם הפשוט, ודמותו של ו. פ. מייהו (ג'ון מאהוני), דמות של סופר אלכוהוליסט שמבוססת על וויליאם פוקנר. בשלב מסוים, מאמציו של פינק לכתוב הופכים לסיוטיים והקו בין המציאות והסכיזופרניה מיטשטש. אם לא די בכך, פינק מתערבב בתעלומת רצח אפלה. אני לא רוצה להסגיר יותר מדי, אבל אציין שהסרט מסתיים בסצנה הזויה וכמעט-מנחמת, שמשאירה את הצופים מבולבלים, נסערים, ובעיקר חושבים.

[*]

כמובן שהסרט כתוב להפליא, וברובו הוא מאוד מבדר. אפשר לראות בסרט הזה כיצד סגנון הבימוי של האחים כהן מתחיל להתבשל: האחים כהן ידועים כבמאים מדוקדקים להפליא, שעובדים עם סטורי-בורדים ציוריים בכדי לתכנן באופן מדויק את הקומפוזיציה של כל שוט. זוהי בהחלט התחושה שמלווה את הצפייה ב"ברטון פינק": כל שוט הוא מהזווית הנכונה, עם הקומפוזיציה הנכונה, ועם התאורה הנכונה. כל השחקנים נותנים כאן הופעה נהדרת, ובעיקר ג'ון גודמן, שלדעתי היה צריך לזכות בפרס השחקן בקאן על פני טורטורו. גודמן ניצב כאן אל מול דמות מאוד מאוד מורכבת – מחד דמות של אדם טוב לב, ומאידך זו דמות שעם התקדמות הסרט הופכת ליותר ויותר מאיימת. בשלב מסוים, לא ברור אם דמותו של גודמן היא אמיתית או אם היא בסך הכל הזיה בתוך ראשו של פינק.

אבל ממרחק השנים, מוכרחים להודות: הסרט הזה פשוט לא הזדקן טוב. מה שבתחילת שנות התשעים היה נראה חדשני, מקורי, ונועז, נראה כיום שמרני ואפילו יומרני. הקטעים הפסיכדליים בסרט שמתרחשים כאשר פינק מתחיל לאבד את שפיותו, פשוט לא משכנעים, ומה הפלא – הרי האחים כהן הם אמנם במאים מסוגננים שמזגזגים בין ז'אנרים שונים, אך סרטיהם עוסקים בבסיסם בחייהם של אנשים פשוטים ובקשיים המציאותיים שלהם. אמנם האנשים הפשוטים בסרטיהם של האחים כהן ניצבים אל מול קשיים אדירים ואפילו שטניים (מספיק להזכיר את שם הסרט "ארץ קשוחה" בהקשר זה), אבל הקשיים הללו הם תמיד חלק מהמציאות, הם קיימים מחוץ לחוויה הפסיכולוגית של הדמויות (על-אף שהדמויות הללו כנראה היו מעדיפות שהן יהיו רק בראש) – מהבחינה הזאת "ברטון פינק" סוטה בצורה לא מבוקרת מהפילמוגרפיה של האחים כהן. מאז יציאתו של הסרט נוצרו דיוקנים פסיכולוגיים מעניינים ואותנטיים הרבה יותר של פעולת הכתיבה. לצורך ההשוואה, בסרט "אדפטיישן" שנכתב על ידי האחד והיחיד צ'רלי קאופמן.

"אדפטיישן" מציע לנו חזון מדוייק, חד, ואותנטי במלוא מובן המילה. מורגש כי כל פרט בסרט, אפילו האזוטרי ביותר, בוקע מנימי נפשו של קאופמן. הרבה יותר קל להתמסר לסרט כן, כמו שהרבה יותר קל להתמסר לאדם כזה, וליצור איתו שיחה שמגיעה למקומות עמוקים. הרי מה הם סרטים אם לא מעין שיחה, והאמת היא ש-"ברטון פינק" הוא שיחה נחמדה, מעניינת לפעמים, אבל לא שיחה שמשנה אותנו, או שגורמת לנו לחשוב מחדש על כתיבה.

"ברטון פינק" נחשב לפלופ כלכלי עם הכנסות של 6 מיליון דולר בלבד מול תקציב של 9 מיליון דולר. אולם ההערכה הביקורתית, הפרסים בקאן וגם 3 מועמדויות לפרס האוסקר, סייעו לסרט לזכות למעין מעמד קאלט, על אף שלדעתי הוא ממש לא מתקרב לשיאי הקריירה של האחים כהן. גם בקריירות של ג'ון גודמן וג'ון טורטורו יש הופעות יותר מרשימות (במקרה של שניהם, "ביג לבובסקי" של האחים כהן). לפני כמה שנים האחים כהן הביעו עניין בהפקת סרט המשך ל"ברטון פינק". האם זה יתממש? ימים יגידו.