נשים, כבשים ואגדות: ההמלצות של יאיר הוכנר לפסטיבל חיפה

פסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה יחגוג השנה 31 שנה להיווסדו ויתקיים בין התאריכים 26.09-5.10.2015. גם השנה התיישבתי לראות כמה מהסרטים שיוקרנו במהלך עשרת הימים בהם הפסטיבל מתקיים, בחלק מהם צפיתי בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי של ברלין ובבתי הקולנוע באירופה בקיץ/סתיו 2015.

את הסיקור הזה אני כותב מברלין שבה מוקרן סרטי האחרון בקולנוע "גוטמן כפול 5". כל הסרטים ברשימה זו הם סרטים מעניינים על נושאים חשובים, כאשר שלושת הסרטים הראשונים בסיקור עוסקים בנשים חזקות ואמיצות בסיטואציות מאוד לא פשוטות.

"שם בדוי: מריה"

סרטו של הבמאי חוזה לואיס רוחלס, מגיע אלינו מקולומביה אך מדובר בהפקה ספרדית/ארגנטינאית. אם אי פעם רציתם לראות איך נראה עולמה של ילדה בת 13 שהיא גם לוחמת גרילה, אז זה הסרט בשבילכם. מריה בת ה-13 יוצאת עם עוד שלושה חיילים, שניים מהם קטינים, כדי להביא את התינוק הטרי של מפקדם למקום מבטחים בעיר הסמוכה הנשלטת על ידי הצבא המקומי. הקרבה לתינוק והסוד שהיא מסתירה בתוך הבטן יעוררו בה את הרצון לברוח ולחפש לעצמה חיים חדשים.

[*]

השחקנית הצעירה קארן טורס נושאת על גבה תפקיד לא פשוט וכמו השחקניות בשני הסרטים הבאים שאכתוב עליהם היא עושה זאת בצורה מושלמת. הסרט הזה שייך לנוכחות ולמבע העשיר שלה. בסרט יש מספר רגעים מותחים ואפקטיביים, אך בסופו של דבר התוצאה מרגישה לעיתים סטודנטיאלית בעיקר בגלל מחסור בתקציב. כך לדוגמא בסצנת הבריחה מהמסוק בה שומעים רק את הרעש של המסוק ולא רואים את המסוק עצמו.

בחוכמה רבה מרבית הסרט מתמקד בסיטואציה האינטימית בה ארבעה צעירים נאלצים להתמודד עם סיטואציה גדולה מהם, מה שהופך אותו לאנושי מאוד. הבמאי רוחלס מצליח ליצור סרט שהוא באופן יחסי מאופק ולא נגרר לסנסציות או לכיוונים מלודרמטיים פטפטנים שנמתחים יתר על המידה.

פאולינה

בניגוד ל"שם בדוי: מריה", "פאולינה" הוא סרט מאופק קצת פחות ומלודרמטי יותר. הסרט הארגנטינאי, שבוים על ידי סנטיאגו מיטרה, מתאר את עלילותיה של אקטיביסטית חזקה ומרשימה, עורכת דין מצליחה שנוטשת את החיים הטובים בבואנוס איירס ועוברת ל לעבוד כמורה בעיירה נידחת על גבול ארגנטינה, פרגוואי וברזיל. היא מגלה שלמציאות יש תכניות אחרות לחלוטין לעומת האידיאלים בהם היא נאחזת, אחרי שהיא מותקפת באכזריות על ידי קבוצה של גברים, נאנסת ואף נכנסת בשל כך להריון. למרות אכזריות ההתקפה פאולינה לא מוכנה לוותר על האידאלים שלה ולא מתכוונת לעזוב.

הסרט, שמתחיל בדיאלוג ארוך ומסתיים בדיאלוג ארוך בין הבת האידיאליסטית לאביה שאיננו מצליח להתמודד עם רצונותיה והחלטותיה, יכול להיות מתיש לעיתים. העוצמה של דולורס פונזי כפאולינה מרשימה ואין ספק שבלעדי הנוכחות שלה הסרט היה יכול להיות הרבה פחות אפקטיבי. יחד עם זאת הסרט לעיתים גולש לממדים של טלנובלה במיוחד במערכת היחסים עם החבר לשעבר שמסרב להרפות או בשיחה עם הקולגה שלה לעבודה. ועדיין הסרט מעלה נושא חשוב מאוד ויש בו אין ספור רגעים דרמטיים מרשימים שעליהם הוא זכה בפרס בפסטיבל קאן האחרון.

בתולה מושבעת

"בתולה מושבעת", סרט הביכורים של הבמאית לורה ביספורי שהפתיע והיה מועמד לפרס דוב הזהב בפסטיבל ברלין האחרון, הוא עוד סרט שבלעדי השחקנית הראשית שלו כנראה היה נשאר בינוני. השחקנית היא אלבה רוהרוואכר , אחת הכוכבות הגדולות של הקולנוע האיטלקי והאירופאי, שזכורה לטובה מהסרט "לבבות רעבים" על צעירה הסובלת מהתמוטטות נפשית בעקבות ההיריון שלה.

מסתבר שבהרי אלבניה המושלגים, על גבול קוסובו, שוכנים כפרים מבודדים שקיימת בהם מסורת מעוותת, שמכריחה נשים שלא נישאו לחיות ולעבוד בעבודות כפיים קשות ופיסיות, ממש כמו שאר הגברים בכפר. לנשים הללו קוראים ה'בתולות המושבעות' והן מתחייבות לחיות חיי פרישות. חנה חיה כבר 14 שנה כמארק. אחרי מות הוריה, היא זוכה לחופש שאותו אף פעם לא תכננה ונוסעת לאחותה המנוכרת באיטליה. המפגש של חנה עם העולם החדש הזה, יגרום לה לגלות את עצמה מחדש.

"בתולה מושבעת" גם הוא סרט מאוד מאופק אך איננו משעמם לרגע. רוהרוואכר, מעולה כחנה/מארק וגם הפעם ישנה תחושה שהיא נושאת את כל כובד הסרט על כתפיה. מה שהיה חסר לי הפעם הוא התעוזה של היוצרת שהעדיפה להתעסק בנושא של מגדר, זהות ומיניות בצורה בורגנית, בטוחה ואף לעיתים מיושנת כאשר היה לה את הפוטנציאל לעשות הרבה יותר מכך.

חנה/מארק היא דמות סקרנית שמעוניינת לבדוק את הגבולות שלה, רוהרוואכר מעבירה זאת בצורה מושלמת והתסריט גם עוסק בכך אך נראה שהבמאית, לורה ביספורי נרתעה או חששה לשבור מחסומים ולבדוק את מגוון היצרים המורכב של חנה/מארק. התוצאה תהיה מעניינת מאוד לקהל שאיננו נחשף לנושאים מסוג זה אך פחות לקהל צופים שרוצה שיאתגרו אותו.

איילים

משלושה סרטים על נשים בסיטואציות לא פשוטות, אנחנו עוברים לאיסלנד ולסיפורם של שני אחים קשישים, המתגוררים באותה חווה אך מתחרים ביניהם למי יש את הכבשה והעדר הטובים ביותר בעמק.האחים הקשישים לא דיברו כבר שנים רבות אחד עם השני ושוררת ביניהם איבה איומה. כאשר מחלה מדבקת וקטלנית תוקפת את כל העדרים בעמק, השניים ייאלצו לראשונה אחרי 40 שנה לשתף פעולה כדי להגן על הדבר היחידי שהם אוהבים – כבשים.

סרטו של גרימור האקונרסון כבר זכה בפרס 'מבט מסוים' בפסטיבל קאן בשנת 2015 והוא מביא למסך סיפור נוגע ללב, שאיננו עושה הנחות לצופים, אבל עדיין מתובל בהומור סקנדינבי מריר ושחור.

מעשיית המעשיות

הסרט האחרון בסיקור עורר רעש רב בפסטיבל קאן האחרון. זהו סרטו הראשון בשפה האנגלית של הבמאי האיטלקי המוערך מתאו גארונה, המוכר מהלהיט "גומורה". מהמציאות של המאפיה האיטלקית האלימה, הוא נודד לעולם האגדות והפנטסיה של המשורר והסופר, ג'מבטיסטה באזילה, בן המאה ה-17. התוצאה מרהיבה מבחינה ויזואלית.

תחושת הבטן שלי היא שקהל צעיר ונועז יותר עתיד ליהנות מחגיגת האלימות והמיניות של גארונה. הסרט נשאר נאמן למקור אך ניתן למצוא בו המון ביקורת חברתית וסוציאלית עכשווית עם שפע של הומור שחור. יש גם הופעות נפלאות של סלמה הייק בתפקיד לא שגרתי, שירלי הנדרסון הבריטית המעולה תחת איפור כבד, וינסנט קאסל עוד פעם כדון ז'ואן ואפילו אלבה רוהרוואכר, כוכבת הסרט "בתולה מושבעת", צצה לה בתפקיד קטן. הסרט הזה הוא בהחלט אחת החוויות היותר מבדרות אך האיכותיות שצפיתי בהן מכל סרטי הפסטיבל.