סקירות חיפה: פרא אציל, בערה, הכנסייה החדשה ועוד

פרא אציל

מבקר: מתן יניב

סרטו של מרקו כרמל עוקב אחרי אלי, ילד המתגורר בדרום תל אביב ומוקף בבני משפחה המכורים כל אחד למשהו אחר. האמא מנסה להיגמל מסמים, האב מכור לאמנות ואלכוהול ואלי מכור לאוכל ומתהדר במנת משקל רבה מן הממוצע. שני פרסי אופיר מוצדקים ביותר חולקו לכוכבים הצעירים נווה צור ושירה האס שמרגישים כמו שתי פצצות מלאות רגש מחכות להתפוצץ, אלון אבוטבול נהדר כהרגלו ומוריס כהן מפתיע בחינניות.

בהתבסס על ספרו של דודו בוסי, כרמל מתאר את חיי דרום תל אביב בגסות ובלי פילטרים. אך הבעיה היא איננה הסצנה הגסה האחת, אלא הסצנה הדרמטית שמגיעה בדיוק אחריה והסצנה הקשה לעיכול שמגיעה רגע אחריה. התוצאה היא מניפולציה רגשית מורגשת מדי שהורסת את המסר החשוב שבוסי יצר. מדובר בסרט חשוב מאוד ועם פוטנציאל נהדר שלא מומש בעקבות מבנה מעייף.

[*]

אסאקו 1 ו-2

מבקר: דין קליין

היישר מפסטיבל קאן מגיעה לחיפה קומדיה רומנטית יפנית עדינה מזן אחר - אסאקו היא בחורה צעירה ומופנמת שמתאהבת ממבט ראשון בבאקו האדיש והמסתורי (ישנם אפילו זיקוקים אמיתיים שמתפוצצים ברגע שעיניהם נפגשות!), אך הרומן מסתיים כאשר באקו פשוט נעלם יום אחד ומותיר את אסאקו שבורת לב וחסרת אונים. שנתיים חולפות להן ואסאקו שאספה את שברי הפרידה עברה לטוקיו והמשיכה הלאה. היא פוגשת במקרה את ריוהאי שנראה בדיוק כמו באקו, אבל הוא עצמו לא מודע לכך. הוא מחזר אחרי אסאקו שאינה ממהרת לבטוח במניעיו עקב לקחי העבר, אך לא יכולה לעמוד בקסם הביישני של ריוהאי או בעצם אינה יכולה להחזיק את עצמה אל מול יופיו.

מערכת היחסים מתפתחת בין השניים כשהעננה של העבר מרחפת מעליה והסרט עוסק ברגישות במטענים שהדמויות סוחבות עמן גם לאחר שהמשיכו עם חייהן. הסרט המקסים הזה מאיים ומעייף קצת כאשר הוא חוצה את קו 90 הדקות - דמותה של אסאקו לא מאופיינת דיה כדי ליצור הזדהות ארוכת טווח ודווקא כשתשומת הלב עוברת לריוהאי הסרט מקבל זריקת אנרגיה - אך לכל אורכו הוא שומר על קסם חמקמק ומצייר פורטרט רגיש ומלנכולי של אהבה בצלו של העבר ולא שוכח את חוש ההומור. ומעל לכל הסרט טומן בחובו תצוגת משחק חד פעמית של חתול. (הקרנה נוספת תתקיים ביום שישי 28.9 ב-14:45 במוזיאון לאמנות יפנית טיקוטין בחיפה).

בערה

מבקר: דין קליין

סרטו החדש של הבמאי הקוריאני לי צ'אנג-דונג נישא אף היא על שבחי הביקורות מקאן ואף הוא עוסק במעין משולש אהבים, אך עם טון שונה לגמרי (למרות שגם פה חתול משחק תפקיד). יונגסו הוא בחור צעיר שרק סיים את לימודיו ומחפש את עתידו. יום אחד הוא פוגש בסיאול בחורה בשם האימי שגדלה יחד עם יונגסו בכפר קטן קרוב לגבול עם צפון קוריאה. הזוג הבודד מתחבר ולאחר שהם שוכבים (בסצנה מבוימת לעילא), היא מספרת לו שהיא נוסעת לחופשה באפריקה ומבקשת ממנו להאכיל את החתול שלה בזמן שהיא שם - העניין היחידי הוא שהחתול ביישן ולא אוהב זרים כך שיונגסו נכנס לדירה ריקה וממלא צלחת אוכל לחתול שנדמה שהוא בלתי נראה. כאשר האימי חוזרת מאפריקה, יונגסו אוסף אותה משדה התעופה ומופתע לגלות שמתלווה אליה גבר נאה בשם בן. בן הוא כל מה שיונגסו הוא לא: עשיר, לבוש בקפידה ובעל כריזמה ממגנטת - אז כמובן שיונגסו מתחיל לקנא במערכת היחסים ביניהם.

לי משתמש במשולש האהבים הזה כדי להגיד דברים על מעמדות סוציו-אקונומיים וגבריות מופנמת שמשתמשת במניפולציות רגשיות רעילות כדי לפצות על חוסר ביטחון אקוטי, אך לעיתים התמה שלו ברורה מדי, כך ששעתיים וחצי של סרט מרגישות ארוכות יותר. הסרט שמבוסס על סיפור מאת הרוקי מוראקאמי עובד הכי טוב כאשר הוא מצליח לתפוס את הרגישות של הדמויות באופן פרוזאי, אך כאשר הוא הופך למעין מותחן ומנסה לייצר עוד ועוד רבדים הוא מתחיל לאבד גובה . למרות זאת מדובר ביצירה מורכבת שמצליחה להלך על קרח דק של אמביוולנטיות כמעט לכל אורכה על אף מגרעותיה, שנובעות אך ורק מעודף שאיפות ולכן מעוררות גם הערצה.

הכנסייה החדשה

מבקר: יוחאי גורלי

בסרטו החדש של פול שרדר (התסריטאי של "נהג מונית" ו"השור הזועם"), כומר בודד (בגילומו של אית'ן הוק) מוזעק על ידי אישה (אמנדה סייפריד) לסייע נפשית לבעלה, אקטיביסט רדיקלי למען הסביבה. כשהבעל מתאבד, מתחילים שני תהליכים עיקריים שדמותו של הוק עוברת: התחברות ורקימת קשר יפהפה עם דמותה של סייפריד, לצד שקיעה ברעיונותיו של בעלה המת, וההבנה שהכנסייה תחתיה הוא עובד קשורה באופן בלתי נפרד לפוליטיקה ולשחיתות תעשייתית. הסרט הוא הסיפור האנושי כל כך והאינטימי כל כך של האהבה האנושית הנרקמת בו, וכן סיפור של כומר שמבין את הקשר הבלתי נמנע בין ניאו-ליברליזם לבין הממסד אותו הוא משרת. לא מדובר כאן בביקורת נגד הדת, אלא נגד המערכת האמריקנית הרחבה יותר שהצליחה לחדור גם אל לב הכנסייה.

זה סרט שלא יכול היה להיווצר בדיוק באף רגע בהיסטוריה שהוא לא בדיוק זה ושואל את השאלה הקשה מכל: "האם יכול להיות שלא שווה לחיות לראות את מה שיהיה מהעולם עוד כמה עשורים?". יש בשאלה זו קונפליקט אקולוגי ייחודי מאוד לשנה הנוכחית, והוא מהול כאן בקונפליקטים פוליטיים של קפיטליזם מתמוטט ושל ימין רדיקלי שעולה בהדרגה. שרדר לוקח ברגישות רבה את הרגע המסוים הזה, ומגיש על גבו יצירה שהיא גם פוליטית מאוד, אבל גם מרגשת להפליא.

הצילום כאן מאוד יוצא דופן, מה שאומר שהפריימים ריבועיים יותר ממלבניים ונראים קטנים, כמו זיכרון. קשה לי להסביר בדיוק מה יפה כל-כך בבחירה הזו אבל זה פשוט עובד, ונותן תחושה עצובה ואינטימית לכל הסרט. שני השחקנים הראשיים כאן פשוט נפלאים. סייפריד מרגישה יותר כמו בן אדם אמיתי כאן מכל דמות בסרט שראיתי לאחרונה, והוק מצליח להראות רבדים מורכבים של עצב, פחד וכעס. זהו סרט יפהפה, רוצו לראות אותו בהזדמנות הראשונה. (הקרנה נוספת תתקיים ביום שני 1.10 ב-17:00 בסינמטק חיפה).

עכשיו אנחנו לבד

מבקר: יוחאי גורלי

הבמאית ריד מורנו ("סיפורה של שפחה") יצרה מותחן דרמה מיוחד על מציאות פוסט-אפוקליפטית בה גבר צעיר ומתבודד (פיטר דינקלג', "משחקי הכס") מתחבר עם נערה קשוחה אך ידידותית (אל פאנינג). רוב הסרט הוא ההיכרות שלהם, הריבים ביניהם ומערכת היחסים המשונה שנרקמת ביניהם, ואז בסופו בלי שום הקשר יש טוויסט טיפשי במקצת שלא מרגיש קשור. בכל זאת, זה סרט כיפי, כתוב היטב ומשוחק היטב. אם היו מורידים את הסוף שלו, זה היה מותחן דרמה די מצוין, ולמרות זאת קשה להכחיש שעדיין מדובר בתוצר מוצלח למדי. (הקרנה נוספת תתקיים ביום שבת 29.9 ב-19:30 בסינמטק חיפה).

מרקו פררי: מסוכן אך חיוני

מבקר: רפאל תמנה

סרטה של אנגלה ד'לאוליו הוא מעין מחווה ביוגרפית ושירת רקוויאם לאדם יוצא דופן ונדיר: הבמאי המהולל מרקו פררי, מגדולי במאי איטליה בתור הזהב של הקולנוע שלה. רבים מבני הדור הוותיק בוודאי זוכרים את סרטו הנועז "הזלילה", ואת כוכבי אירופה הגדולים והמוצלחים ביותר ששיחקו בו. הסרט מתאר את דיוקנו של איש פגוע, שחש עצמו נלעג, ומדלג בין יחס אירוני ותקיף לבני אדם לבין ניסיון אלטרואיסטי להגיש לעולם תמונה חברתית ונפשית אותנטית ככל האפשר של עצמו, וגם אוהבת. סרט שמטרתו להגיד אמת, ולברך את המין הנשי המדוכא, בעולם שלפי סברתו מיצו בו הגברים את יכולתם ותפקידם, ועתה מרכז הכובד של ההשפעה בו צריכה לעבור אל האישה ואל הנשיות.

הסרט שוזר קטעי ראיונות מזהירים עם גדולי אנשי הקולנוע של אירופה, יחד עם סצנות משמעותיות מסרטיו הגדולים של פררי. כל אלה ביחד מעניקים לנו תמונה של אדם אמיתי עד כאב, רגיש וגדול, המבקש להסיר עבורנו את המעטים שאנו לובשים ולבשר לנו מהם הצרכים הבסיסיים ביותר שלנו, החמים, היוקדים והנואשים, בצורה מבהילה, מצחיקה, גרוטסקית ועילאית. (הקרנה נוספת תתקיים ביום שבת 29.9 ב-22:30 במוזיאון לאמנות יפנית טיקוטין).