Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: פסטיבל ירושלים 2021: הזוכים וסקירות

פסטיבל הקולנוע בירושלים שיסתיים ביום שבת הקרוב הכריז אמש (חמישי) על הזוכים הגדולים בתחרויות השונות. בתחרות 'חג'ג'' לקולנוע ישראלי באורך מלא זכו במשותף הסרטים "מישהו יאהב מישהו" של הדס בן-ארויה, ו"הסירו דאגה מליבכם" של תום שובל. פרס סרט הביכורים הוענק ל"סינמה סבאיא" של אורית פוקס רותם (שגם זכה בפרס בחירת הקהל), פרס התסריט לפיני טבגר על סרטו "יותר ממה שמגיע לי" ופרסי המשחק הראשיים הוענקו לעומר פרלמן שטריקס (המוכר מהסדרה "שבאבניקים") על "השחיין" ולאלישבע וייל על "מישהו יאהב מישהו". בפרס הסרט הקצר זכה "שמש זורחת למטה" של דילן יוסף שטרית.

פרס הסרט הדוקומנטרי הלך לבמאי שלומי אלקבץ על סרטו "מחברות שחורות" על אחותו השחקנית והבמאית המנוחה רונית אלקבץ. ונסה לאפא זכתה בפרס הבימוי על סרטה "שפאר בדרך להוליווד", המספר את סיפורו האמיתי של מי שכונה בעבר "הנאצי הטוב" – אדריכל החימוש של היטלר, אלברט שפאר. הזוכים המרכזיים בתחרות הבינלאומיות הם "תא מספר 6" של יוהו קוסמאנן מפינלנד שזכה בפרס הסרט הטוב, "הפלנטה" של אמליה אולמן שזכה בפרס סרט הביכורים ו"לברוח" של יונאס פוהר רסמוסן שזכה בציון לשבח.

[*]

(צוות הסרט הזוכה "מישהו יאהב מישהו". צילום: איתמר גינזבורג)

מערבולת

מבקר: אלעד שלו

האולם בסינמטק ירושלים התמלא בקהל צעיר שהשתוקק לעוד סרט של מי שכונה "הילד הרע של הקולנוע הצרפתי" – גספר נואה. הבמאי שפרץ בגדול עם סרטו "בלתי הפיך", ידוע בשל סגנונו הוויזואלי הפסיכדלי בסרטים מטרידים ועוכרי שלווה על הצדדים האפלים של המין האנושי ועל חוויות סמים הזייתיים, אונס ומוות. סרטו החדש "מערבולת" מעניק אף הוא חוויה קולנועית מורבידית ויוצאת דופן, אך שונה מאוד בקצבה ובהתרחשותה מסרטיו הקודמים של נואה.

"מערבולת" עוקב אחר שגרת יומם של שני קשישים בגילומם של במאי האימה האיטלקי דריו ארג'נטו ("סוספיריה") והשחקנית הוותיקה פרנסואז לברון ("האמא והזונה"). בעוד הבעל מנסה להמשיך בשגרת יומו ולעבוד על ספרו החדש בנושא חלומות בקולנוע, אשתו הדמנטית הולכת ומאבדת את זיכרונה והתמצאותה במרחב ומוצאת עצמה משוטטת ברחבי הבית והעיר בחוסר אונים. בנם של השניים מנסה לעזור להם ולהתמודד במקביל עם הגמילה מסמים שעבר.

"הזמן הורס את הכל" – נכתב בסיומו של הסרט "בלתי הפיך" שמשרטט מהסוף להתחלה ערב שמסתיים בצורה נוראית ומתחיל בצורה עדינה ואופטימית. כך גם כאן נואה לא חוסך מאיתנו את פגעי הזמן, את החולי והקושי והכאב הנורא בלראות את בן/בת הזוג שאהבת סובלים בגופם ובנפשם. זהו סרטו הקשה והמאתגר ביותר של הבמאי, סרט כה מדכא עד שהוא הופך את "אהבה" של מיכאל הנקה שעסק בנושאים דומים להיראות קליל לעומתו. הטריקים הקולנועיים שמלווים את הבמאי מצומצמים כאן באופן משמעותי, ומפנים את מקומם לסצנות ריאליסטיות ארוכות ומלאות שתיקות העוקבות אחר המתרחש בחיי היומיום של הזוג. החידוש שנואה מבצע ב"מערבולת" הוא שהמסך מפוצל לשניים ואנו עוקבים אחר כל אחד מבני הזוג בנפרד במחצית של המסך, דבר שממחיש את בדידותם ואת הבדידות האנושית בכללה, כאשר גם כשהם ביחד הם למעשה לחוד בשל המסך המפוצל. אלמנטים נוספים של הבמאי שנותרו בסרט הוא המעבר בין קאטים ב"פייד טו בלאק" וכתוביות הסיום שמוצגות בתחילתו.

זהו סרט שמצריך סבלנות רבה, הוא ארוך יתר על המידה (שעתיים ו-20 דקות), מעמת אותנו עם הזקנה והמוות – נושאים שרובנו מעדיפים שלא לחשוב עליהם בחיי היומיום, ואינו עושה הנחות לצופיו, למרות שהוא כן כולל מספר סצנות אנושיות ובוגרות מאי פעם שמציג נואה. בסופו של דבר "מערבולת" הוא סרט ייחודי, חמור סבר ואנושי שמסמן התבגרות תמטית ואישית של הבמאי.

הקרנה נוספת: יום שבת 4.9 בשעה 15:00 בסינמטק 3.

[*]

המעסיק והעובד

מבקר: יוחאי גורלי

"המעסיק והעובד" מספר את סיפור היחסים המורכבים בין מעסיק (גבר מבוסס ואף עשיר אבל רחוק מלהיות בעל הון) לאחד מעובדיו בעשייתו החקלאית. הסרט הוא הפקה ברזילאית-ארגנטינאית של במאי מאורוגוואי, מנולו ניאטו. הדבר הבולט ביותר עבורי בסרט הוא כישוריו הטכניים המכובדים של ניאטו - לאורך כל הסרט יש שימוש אקספרסיבי ומחושב בצבעים, תאורה, עריכה ואלמנטים קולנועיים חשובים רבים, שלעיתים קרובות נשכחים בדרמות בין אישיות מסוג זה. התסריט כתוב גם הוא היטב, ולמרות זאת מרגיש שמשהו חסר כאן.

החוסר המרכזי בתסריט הוא בקונפליקט. הפערים העמוקים בין העובד למעסיק מוצגים לאורך הסרט כמעין סיטואציה אנושית מורכבת ואין ביניהם סכסוך ממשי, גם ברגעים רבים בהם עלול להתעורר כזה , בדומה לדרמות המשפחתיות המלוות את הדמויות. יש כאן הימנעות מיתממת מפוליטיזציה מובהקת של העניין אבל גם מסיבה בסיסית הרבה יותר - המתח בין עובד למעסיק שלו הוא מתח בסיסי ונוכח בחיים של כולנו, וסרט שמתעסק בדיוק במתח הזה מצופה שלא לרכך בכוח את הקונפליקט העיקרי שמניע את העלילה בו. עדיין מדובר בסרט מרשים לצפייה, שמשאיר חותם על הצופה שלו גם אחרי היציאה מהאולם.

[*]

טיטאן

מבקר: אלעד שלו

"טיטאן" מגיע לפסטיבל ירושלים לאחר שזכה בפרס היוקרתי ביותר בפסטיבל הקולנוע העולמיים – דקל הזהב בפסטיבל קאן. אבל הוא רחוק ביותר ממה שנהוג לחשוב על זוכי פסטיבלים איכותיים ויותר קרוב ברוחו ל-Body horror של דיוויד קרוננברג ולקיצוניות ה-Gore האלימה של סרטי הקיצוניות הצרפתית החדשה. לא פלא מאחר והיוצרת מאחוריו היא ז'וליה דוקורנו שביימה קודם לכן את "נא" על צעירה שמפתחת תאווה לבשר אדם.

20 הדקות הראשונות של הסרט קשות מאוד לצפייה בשל האלימות הגופנית הקשה שבהן וגרמו לצופים רבים לצאת מן האולם. הן עוקבות אחר אלכסיה, צעירה שבעקבות תאונת דרכים שעברה בילדותה פיתחה תאווה למתכות. לאחר שנכנסה להריון ממכונית קדילאק והסתבכה בשורה של רציחות סדרתיות, היא שואלת לעצמה זהות חדשה כילד שנעלם לפני שנים רבות ומוצאת מפלט ונחמה בקרב אביו (ונסן לנדון) שמשוכנע שאוחד עם צאצאו האבוד.

אם העלילה נשמעת לכם מטורפת, היא כי זהו אכן סרט מסוג זה. במידה ותצליחו להתגבר על ההתחלה המדממת יתר על המידה, תראו כי ישנם ב"טיטאן" גם צדדים רכים ומרגשים יותר כשהוא מספר על שתי דמויות קשוחות שרק מחפשות קשר אנושי. ועדיין יש משהו במתכתיות של הסרט ובאהבה שלו לפרובוקציות שמקשה להתחבר לדמויות ובאמת לרצות בטובתן. "טיטאן" הוא סרט שמעביר אותך חוויה פיזית לא פשוטה, עם פסקול מסחרר, נזילות מגדרית ומינית וכמה סצנות לפנתיאון, אך גם כזה שיפלג מאוד את קהל הצופים.

לאתר פסטיבל הקולנוע ירושלים >> לחצו כאן. לכל הכתבות מפסטיבל ירושלים >> לחצו כאן