seret לכיפור: 5 המלצות סרטים ליום הכיפורים

אימה: "רכבת לבוסאן"

מבקר: זוהר צלח

הסרט של הבמאי הדרום קוריאני, יאן סאנג־הו שהוקרן בפסטיבל קאן השנה וקיבל תגובות חיוביות, עוקב אחר אב ובתו העולים על רכבת בזמן שבו מתחילה להתפשט מגפה ההופכת אנשים לזומבים. המגפה מתפרצת במהירות ברכבת וקבוצת אנשים מתאחדת ויוצרת קבוצת נגד לזומבים באחד הקרונות.

מעבר לעובדה שהזומבים של הסרט הם מהמלחיצים ביותר בקולנוע בשנים האחרונות ולעבודת הבימוי הנפלאה של סאנג-הו, יש כאן גם דמויות מעניינות שיצליחו לגרום לכם להיות מעורבים בסרט עד לדקות האחרונות האדירות שלו. לדעתי, מדובר באחד מסרטי הזומבים הטובים ביותר של המאה ה-21 ומועמד מוביל לתואר "סרט האימה של השנה".

אקשן: אש חופשית

מבקר: יוחאי גורלי

מהבמאי המצוין בן וויטלי (שמשום מה כל הסרטים שלו, כמו "היי-רייז", על אף היותם קוליים למדי, לא מופצים בארץ), מגיעה קומדיית האקשן הזו על חבורה של פושעים שנפגשים כדי לבצע עסקת סחר בנשק, עד שהכל משתבש וכולם יורים בכולם. זו העלילה של הסרט, ובעזרת בימוי ותסריט מבריקים וויטלי מצליח לעשות את השעה וקצת האחרונים של הסרט, שמכילות בעיקר יריות, למורכבות מספיק, טעונות רגשית ומלאות במספיק טוויסטים מגניבים כדי להיות מעניינות באמת.

וויטלי הוא בשבילי קצת כמו ג'ים ג'רמוש המודרני, כי הוא יוצר עבודות "אינדי" מלאות משמעות, אבל גם מלאות בקוליות מטורפת. גם הסרט הזה עובד בכמה מובנים - זו מטאפורה סאטירית לתככים הפוליטיים שבתוך קפיטליזם עם שני הצדדים (צד אחד עם חיבה לאקדחים וצד אחד עם חיבה לכסף) שנלחמים על האידיאולוגיות שלהם, למרות שכל מי שמעורב ממש טיפש ולא טוב בעבודה שלו. אבל היופי הג'רמושי הוא, שגם כשמסתכלים על הפן האינטלקטואלי של הסרט, הוא לא מפסיק להיות קולי לרגע אחד.

"אש חופשית" מובל על ידי קאסט נהדר, עם ברי לארסון (שלא באמת עושה כלום חוץ מלהיות כריזמטית וצינית אבל זה מספיק), ארמי האמר, קיליאן מרפי, מייקל סמיילי ועוד המון. חוץ מזה, מרטין סקורסזה בכבודו ובעצמו חתום כמפיק בכיר, ואם הוא מאשר, אז מי אני שאגיד אחרת?

האמנותי: "כל אותם לילות לבנים"

מבקר: אלעד שלו

הסרט, שהוקרן לראשונה בפסטיבל סאנדנס בשנת 2016 בו זכה בפרס הבימוי הטוב ביותר, מתאר את מסעותיו הליליים ברחבי ורשה של כריסטוף, שמתאושש בתחילת הסרט בפרידה, ומבלה עם חברו הטוב מיכאל במסיבות שונות, לוקח סמים, שותה, משוטט, מכיר אנשים חדשים ונשים (לעיתים ללילה אחד ולעיתים ליותר), ובעיקר רוקד ומנסה לחפש אחר משהו שהוא בעצמו לא יודע מהו.

מרצ'אק מביים את הסרט באופן אפיזודיאלי לחלוטין, הסצנות מדלגות מאחת לשנייה כך שהצופה אינו בטוח מהי מסגרת הזמן שלהם, האם מדובר בלילה אחד או במשנהו וכל הלילות חסרי השינה נדמים למסע ארוך ובלתי נגמר ללא מטרה מסוימת, כמו החיים עצמם. אנו לא יודעים פרטים רבים על מיכאל, ונדמה שגם הוא עצמו אינו יודע, ומנסה לחפש אחר המשמעות דרך המפגשים הרנדומליים, המסיבות והחיפוש אחר הרגע הבא של האושר, שייעלם באותה מהירות שהגיע.

יותר מרוב הסרטים האחרונים שעולים בזיכרון מצליח "כל אותם לילות לבנים" לתפוס במדויק את המשמעות של מה זה להיות צעיר ואת המסע חסר הפשר שהוא חווית ההתבגרות בשנות ה-20, שהיא אוסף של חוויות אקראיות, שההצטברות שלהן מעניקה להן משמעות, בניגוד לסרט בעל מבנה שמרני והדוק יותר עם התחלה, אמצע וסוף מוגדרים, שלא דומה לחיים האמיתיים.

זה לא סרט התבגרות שמעניק תגמול מיידי, אין בו עליות ומורדות, רגעי הומור יוצא דופן או סצנות וירטואוזיות, אבל כחוויה כוללת "כל אותם לילות לבנים" צובר את כל הרגעים הקטנים שפזורים בו לכדי יצירה מדויקת, נבונה, סוחפת ובעיקר כזו שמרגישה כמראה כנה של תהליך ההתבגרות, כפי שמוצג לעיתים נדירות על המסך הגדול.

מתח: השכנים מלמטה

מבקר: ניצן המבורג

"השכנים מלמטה" ("”The Ones Below) הוא מותחן פסיכולוגי בריטי פרי יצירתו של דיוויד פאר. העלילה סובבת סביב קייט (קלמנס פוזי) וג'סטין (סטיבן קמפבל מור), זוג חביב בהריון, המתגורר בצוותא בחלקה העליונה של דירת דופלקס לונדונית. הדיירים החדשים, ששוכרים את הדירה התחתונה בבניין, הם זוג מגרמניה – תרזה (לורה בירן) וג'ון (דיוויד מוריסי), הממתינים גם הם לילד. זמן קצר לאחר שהם עוברים לבניין, תקרית הרסנית ורגשית מביאה צער אינסופי לשכנים מלמטה, שבגללה רוחשים פרנויה לשכנים "בני המזל" שלהם בדירה מעל, ובייחוד לקייט. וקייט מצידה אכן חושדת שלתרזה ולג'ון יש מניע נסתר, ספק נקמני.

פוזי מגלמת באורח פלא את דמות האם החרדה לתינוקה הטרי, שמצויה לבדה בחיק בעלה הקרוע בין מקום עבודתו לחיים האישיים. אך תרזה וג'ון גונבים את אור הזרקורים ומתקשטים בצבעים צהובים בדירתם האפלה. בתחילת הסרט נראה שנרקמה לה ידידות קרובה בין שתי הנשים, אך הבעלים בארוחת הערב המשותפת יוצרים את תחילתו של הקרע בין שני הזוגות.

העלילה מבושלת לה על אש קטנה עם קטעי מעבר מהירים, אבל אפילו כשהאירועים הופכים להיות מפותלים ולא נראים צפויים אך בלתי נמנעים, פאר שומר על המתח ועל הטון, מה שמחזיק את הסרט לכל אורכו. השוואות לרומן פולנסקי, בייחוד ל"תינוק של רוזמרי" אולי נראות ברורות לנוכח הנושא וההגדרה. אבל סרטו של פאר בהחלט עומד בכבוד בפני עצמו: מרענן, נמרץ ומדויק מבחינה סגנונית, ונטול הקפצות מבהילות ומיותרות. יש משהו אלגנטי במותחן הפסיכולוגי הזה שהופך אותו לסיוט מטריד ואינטימי של מעמדות הביניים עם גוון של מלודרמה ותיאטרליות המתאימים לחלוטין לאווירת הפסיכוזה המדוכאת

האסייתי: "הלהב של בן האלמוות"

מבקר: רון פוגל

הילד הרע של הקולנוע היפני טקאשי מייקה, שמתעקש לביים בקצב מסחרר, הוציא השנה את סרטו ״הלהב של בן האלמוות״, סיפורו של סמוראי שאי אפשר להמיתו בשל כישוף שהטילה עליו מכשפה מסתורית.

סרטי הסמוראים הם אולי המרתקים ביותר בקולנוע היפני. אלו סרטים שמעבר לחרבות ופרצי דם באים חשבון עם האתוס היפני של כבוד ושל מסורת. מייקה, שכבר ביים סרט סמוראים אחד או שניים בחייו, מציג הפעם סמוראים מלוכלכים נטולי הוד והדר שהם בעצם רוצחים ברישיון. הדם ניגר כמים והסרט ממש לא מיועד ליפי נפש או למי שלא אוהב קולנוע אסייתי.

למרות הסתייגותו מגיבורים, עדיין הסצנות המרכזיות מציגות סמוראי אחד שמחסל מאה אנשים בצורה קומיקסית לחלוטין .שעתיים ועשרים זה הרבה יותר מדי בשביל הסרט, אבל כחובב קולנוע אסייתי אני נהניתי עד עומקי נשמתי .מייקה מפרק את ז׳אנר הסמוראים ומרכיב אותו מחדש. לא יצירת מופת כמו סרטו״ 13 רוצחים״, אך עדיין סרט מרתק של יוצר מיומן.