שום דבר לא בא לי בקלות: ראיון עם רועי אסף

"יש שני סוגי שחקנים: האחד משתמש בבמה לקידומו העצמי ורוצה להגיע לתהילה דרך המקצוע והשני משתמש בטכניקה שלמד כדי לשרת את האמנות. כולם רוצים פרסום – אבל השאלה מה המחיר, באיזה אופן ועל מה. יכולתי להיות כוכב כבר לפני עשר שנים – הציעו לי תוך כדי הלימודים פינה בטלוויזיה אבל אמרתי לא. אם אני אלך לפינה הזאת, אני יודע לאן אני אגיע", מספר בגילוי לב השחקן רועי אסף על מחיר הבחירות שעשה בחייו. אסף לא בחר בדרך הקצרה אך לאט ועם הרבה כריזמה וכישרון הצליח לפלס את דרכו.

כיום הוא נחשב לאחד השחקנים הטובים והמוערכים בארץ. עם פרס התאטרון הישראלי ביד אחת ושני פרסי אופיר בידו השנייה על משחקו בסרטים "המשגיחים" (2012) ו"ארץ פצועה" (2015), משחק בסרט הוליוודי "מרי מגדלנה" לצד חואקין פניקס, משחק בתאטראות השונים וכתיבת הסרט עטור השבחים "בשורות טובות" (בו הוא גם מככב בתפקיד הראשי) עם התסריטאי והבמאי, ארז תדמור, הוא סוגר עשור מוצלח. ומתחיל את העשור הבא עם פרויקט מסקרן שכתב עם תדמור.

[*]

(רועי אסף בסרט "ארץ פצועה". צילום: אוהד רומנו)

רועי בן ה-41 שירת בצבא בתאטרון צה"ל ומיד עם שחרורו התחיל את לימודי המשחק בבית הספר "ניסן נתיב". לאחר שלוש שנים מפרכות ומאתגרות בלימודי המשחק, הצליח להתברג לתאטרון באר שבע ולאחריו בקאמרי (כיום מופיע ב"רומיאו ואימא") ובעשור האחרון מוכר בעיקר מהקולנוע ומהטלוויזיה ("בלו נטלי", "כפולים, "מונא"). למרות שכיום הוא נחשב שחקן מבוקש, הדרך להכרה הייתה רוויה בקוצים וחתחתים, ללא קיצורי דרך. "שום דבר לא בא לי בקלות והייתי צריך לעבוד מאוד קשה. וברמה הכלכלית היו תקופות שאני לא יודע איך חייתי – ברמה שלא הייתי יכול לשבת לקפה. זכיתי בפרס התאטרון ב'גשר' ולא היה לי כסף בארנק לאוטובוס. לכן הלכתי ברגל מיפו עד הבית. זו הייתה המציאות", הוא מספר.

בנוסף למשחק, כתב יחד עם הבמאי והתסריטאי ארז תדמור את הסרט המצליח (צפו בו נכון להיום 90 אלף איש) ועטור השבחים "בשורות טובות", בו גם שיחק. "העבודה עם ארז היא כל כך אחרת. מעבר לכישרון שלו וליכולת שלו כקולנוען, אני לומד ממנו קולנוע, ואני לומד ממנו לכתוב. הוא ראה כל סרט שיצא וזוכר הכול. הוא בנה לעצמו משפחה כזו והוא פתוח ואין לו אגו", הוא מפרגן לתדמור.

ארז אמר שאין לך אגו, בגלל זה כשצילמתם את הסרט היית רק בכובע השחקן.

"זה בגלל האגו שלי שרוצה לצאת. אני מודע אליו, מתמודד איתו ונלחם בו. הוא זה שהוביל אותי בעשור הזה אבל הוא גם הבעיה שלי. כמו כל שחקן. המצלמה רואה הכול ולכן אם אתה לא מסכים לעבוד על תפקיד ממקום חושף ולא מסכים לעבור תהליך מול המצלמה – אי אפשר לזייף את זה. אפשר להגיע לזה רק אם אתה מניח את האגו בצד וצולל לסיטואציה של הסיפור".

[*]

(רועי אסף בסרט "בשורות טובות". צילום: דניאל מילר)שיתוף הפעולה בין ארז ורועי הוליד פרויקט כתיבה נוסף שעתיד להצטלם בפברואר. הפרויקט נקרא "נווה צדק" (שם זמני) בבימויו של תדמור. "בעצם זה הסרט שכתבתי יחד עם ארז. 'בשורות טובות' היה במקרה", הוא מבהיר. הסרט מספר על בחור בשם ג'קי שגדל בבית מחסה לחסרי בית, "בית אלי", שפעל עד לפני מספר שנים בנווה צדק. מדובר במקום המפלט האחרון של נערים שנזרקו מכל המקומות ואפילו בכלא לא הסתדרו. למרות שהוא מיועד לנערים בגילאי 14 עד 18, ג'קי בן ה-37 לא הצליח לעזוב את המקום, והפך לאיש הטכני של הבית וליד ימינה של מנהלת המקום. העירייה בשיתוף יזם פרטי מעוניינת לסגור את המקום במטרה לבנות שם בית דירות יוקרתי. ג'קי נאלץ לעשות מעשה קיצוני כדי להציל את הבית ואת הנערים מחיים ברחוב הקשוח.

את תפקידו של ג'קי מגלם רועי, תפקיד שמצריך אותו להשיל ממשקלו על מנת לשוות לו מראה כחוש. "אני כרגע בצום בשביל התפקיד של ג'קי. כבר ירדתי חמישה קילו ויש לי עוד לרדת. חשוב לי שיראו בפיזיות שלו שהוא במקום לא טוב בחיים שלו. הוא בדיכאון ומתמודד עם יצר אובדני והמפלט שלו הוא באנגים וג'וינטים", הוא מסביר. ליהוק שאר השחקנים עוד לא סגור, פרט לתפקיד העובדת הסוציאלית אותה מגלמת אשתו, אורנלה בס. את בס, הכיר אסף בפסטיבל קאן לפני כשבע שנים ולפני שש שנים היא עשתה עלייה לישראל. "משחקת איתי אשתי שהיא שחקנית צרפתייה מדהימה. כל הפרויקט הזה היה בשבילה. הרעיון היה לתת לה הזדמנות כי בארץ לא נותנים הזדמנויות לזרים. התחלתי לכתוב יחד איתה לפני שפניתי לארז שנדלק על הסיפור ועל הרעיון מאחוריו", הוא מספר עם ניצוץ בעיניו.

[*]

(רועי אסף בסרט "המשגיחים". צילום: שחק פז)

למרות הגיחה התסריטאית, הוא מעדיף לשחק. "אני לא יכול לכתוב פרויקט לשם כתיבה כי זה עינוי לכתוב, זו עבודה סיזיפית. התשוקה שלי היא לשחק. כשאני יודע שיש לי את התפקיד אז יש לי רעב לכתוב אותו", הוא מסביר. פרויקט נוסף עליו הוא עובד יקר לליבו. מדובר בהפיכת הצגת הקברט הקרקסית בה שיחק במשך חמש שנים, "בורדל טוטאל" לסרט. מדובר בשלבים מתקדמים שכן התסריט כבר מוכן והוא נמצא בעיצומו של גיוס כספים.

איך אתה מסכם עשור של עשייה?

"זה היה עשור של הגשמת חלומות אחד אחרי השני. וגם ברמה האישית – כשפגשתי את אשתי בפסטיבל קאן. אני לא יכול להתלונן אבל אני יכול להגיד שזו הייתה עבודה נורא קשה עם מחיר מאוד כבד ומחיר כלכלי הרבה פעמים. כל הסרטים וההצגות שרואים שעשיתי, יש מאחוריהם כל כך הרבה לא. היו שנים שהייתי כל הזמן כמעט עד שקיבלתי את ההזדמנות המשמעותית בקולנוע עם מני יעיש ("המשגיחים") ועם קרן ידעיה ("כלת הים") ובתאטרון עם יעלי רונן. אני שלם עם מה שעשיתי ובחרתי ועומד מאחורי כך. זה היה עשור של חציבה".

אסף עשה תפקידים שונים ומגוונים והתפקידים הקולנועיים שנחרטו לו בתודעה הם התפקיד ב"משגיחים' וב"ארץ פצועה". הוא מייחל לעוד סרט הוליוודי ו"בטוח שזה עוד יקרה" וכל הזמן עושה אודישנים מהארץ, אך לעבור לארה"ב הוא פחות רואה את עצמו. אם כבר, "אירופה מדברת אלי באופי שלה". על תפקידי חלומותיו הוא אינו מעוניין לשתף לא מחשש לעין הרע אלא "כי אז זה לא חלום. ברגע שזה הופך לדיבור ולשיחת חולין, הם נהיים לא רלוונטיים כי הם לא מאתגרים אותי בפני עצמי להגשימם. יש משהו ארוטי בחלום, יש בו משהו סודי ומול עצמי אני מעוניין לשמור את זה".

אתה נחשב שחקן טוטאלי. יהודה נהרי ששיחק בסרט "ימים נוראים'', סיפר שהוא נכנס מדי לדמות והיה לו קשה לצאת ממנה. אתה לא מפחד שזה יקרה לך?

"האמת שקרה לי פעם אחת דבר כזה, כשגילמתי את רוני רון בסדרה שטרם שודרה, בבימויו של דרור מורה, על רצח רוז פיזם ולכן יכולתי להבין על מה הוא מדבר. בדרך כלל אני אומר שמשחק זה טכניקה. זה כלי שאתה לומד לנגן עליו והכלי הזה הוא עצמך. וכשנגמר הטייק אז נגמרת העבודה. אבל התפקיד הזה עשה לי משהו. לילה אחד התעוררתי בצרחות אימה ואורנלה רצתה להזמין לי אמבולנס וברגע האחרון לא הזמנו. היו לי סיוטים מהדמות הזאת, ואני ידעתי שזה יקרה לפני. לא רציתי את התפקיד. רעדתי מהאפקט של הדמות הזאת. זו דמות כה קשה. היו שם טקסטים שלא האמנתי שאדם אומר. הייתי בהלם מרמת העליבות, אופל והתת אנושיות שבני אדם מגיעים אליהם בנסיבות מסוימות, ואת זה אני צריך לשרת. זה לא מקום נעים להיות בו כשחקן ולקח לי חודשים להתנקות מזה".

למרות שאינו חושש להביע את דעותיו, הוא אינו מגדיר את עצמו כשחקן פוליטי. "אני מרגיש ייאוש מהשלטון אבל אני לא כזה פוליטי כמו שאני נראה". סרטי סטודנטים חשובים לו מאוד "כי זה העתיד של הקולנוע והתשוקה שלהם מחייה אותי. אני לומד מהם כי הם באים מהמקום הכי טהור של מה זה לעשות סרט ולא מתחשבים בכלום", ולמרות תשוקתו העזה לקולנוע: "חשוב לי לעשות קולנוע כי אני מרגיש בנוח שאני יכול לעשות תפקיד ולהשאיר מתנה לעולם", הוא חייב גם את עולם התאטרון שהוא "הבסיס של השחקן והכלי כל הזמן נשמר שם" ורואה בקולגות שלו בתאטרון הקאמרי משפחה.

וגם יש מחשבות על משפחה משלו: "הכול יכול להשתנות בעוד שנה-שנתיים אם יהיו לי ילדים. יכול להיות שזו הסיבה שעיכבתי את זה כל כך כי יש בי משהו מאוד אגוצנטרי שקשה לו להיפרד מהמהות שלו". לעשור הקרוב בחייו מאחל לעצמו "להמשיך להיות במעגלים. שזה אומר לא לפחד לשאול את עצמך מההתחלה את הכול. הדרך שלי מבחינתי היא להמשיך לעשות את אותם הדברים שאני עושה רק עוד יותר לעומק".