דירוג עם טוויסט: הסרטים הגדולים של מ. נייט שאמלאן

12. כשף האוויר האחרון (2010)

על הנייר, זה לא נראה קשה כל כך לעשות גרסת לייב אקשן לסדרת האנימציה האהובה. עם תקציב מכובד ובמאי טוב, כל מה שצריך לעשות זה לקחת את הרוח של הסדרה ולהכניס נפח בדמויות המצוירות. אבל כאשר "כשף האוויר האחרון" יצא לקולנוע ניתן היה להבין שאין שום תקווה לקריירה של שאמלאן. אני יכול להתחיל את מסע התלונות על האפקטים הזולים, המשחק המונוטוני והדמויות הסטריאוטיפיות, אך אני חושב שהבעיה הגדולה היא שהסרט נוצר ללא רוח וללא לב. שאמלאן פשוט העתיק את התמצית של חלק מהפרקים בסדרה למסך הגדול ושכח ש"אווטאר" התבססה קודם כל על דמויות כיפיות ועמוקות.

11. הביקור (2015)

"הביקור" הוא קומדיית אימה מסוגת הפאונד פוטג' המספר את סיפורם של אח ואחות שמבקרים את סביהם בפעם הראשונה לאחר נתק ארוך שנים. האחות מחליטה לקחת את הסופ"ש בתור פרויקט דוקומנטרי וליצור סרט על מערכת היחסים הסבוכה בינה לבין אימם. לפתע, האחים שמים לב לדברים מוזרים הקורים בבית וכי סביהם הם אינם האנשים שהם חשבו. מלבד בעיות אמינות מגוחכות והיעדר אווירה עקבית שמלווה את כל הסרט, הבעיה שלי אישית עם הסרט הזה היא שאין בו שום מקוריות וזה משהו שאני מצפה שיהיה בכל סרט של שאמלאן.

10. נערה במים (2006)

פול ג'ימאטי מציל נערה מתוך הבריכה שלו ומגלה כי מדובר בדמות מתוך סיפור שינה שמנסה לחזור לעולמה הנשלט ע"י מפלצות. אם הפרמיס הזה לא היה מספיק מגוחך, אז חכו לסרט שמתהדר במסתורין מיותר ובמשחק דכאוני במיוחד. כמו ב"הביקור", גם כאן לא מצליח שאמלאן ליצור אווירה עקבית לאורך כל הסרט. בקטעים כיפיים הוא לוקח את עצמו בצורה רצינית מדי אך בקטעים רציניים הוא מנסה להיות קליל. התוצאה מצחיקה במקרה הטוב ומשעממת במקרה הרע. שאמלאן מקבל את התוצאה ההפוכה לגמרי ממה שהוא קיווה וכך נהפך באופן רשמי לבמאי שלא יודע כיצד לתקשר עם הקהל שלו.

9. העולם שאחרי (2013)

שאמלאן יודע ליצור מתח וגם רגעי דרמה קטנים, אבל מומלץ להרחיק אותו מכל הקשור לסרטי מדע בדיוני. ויל סמית' וג'יידן סמית' מככבים כאב ובנו שספינת החלל שלהם נוחתת נחיתת חירום בכוכב לכת פראי ואלים שמתגלה בתור כדור הארץ העתידני. הטריילר, שנבנה בעיקר על הטוויסט כי מדובר בכדור הארץ, הבטיח סרט הישרדות עתידני פשוט אך אפקטיבי. התוצאה הסופית נחשבת עד היום לסרט שהרס את הקריירה של ג'יידן הצעיר. גם הפעם שאמלאן החליט לקחת סרט אקשן כיפי וניסה להפוך אותו לסרט ריאליסטי בחוסר הצלחה משווע.

8. ער לחלוטין (1998)

דרמה קומית שהינה סרטו השני של מ. נייט שאמלאן והראשון שבו נאלץ לעבוד עם תקציב רחב וחברת הפקות קשוחה מאחוריו. זה הסרט היחיד ברשימה הזו שבו לא מורגש שום מגע מטעם הבמאי ההפכפך. אם כי בשאר הסרטים אנו רואים את השימוש במיתוסים, השהיות מרובות ורגעי מסתורין דרמטיים, הרי שבסרט זה מורגש במיוחד המגע של אמריקה.

הסרט עוקב אחרי ילד בן 10 אשר יוצא במסע חיפושים אחרי אלוהים אחרי מותו של סבא שלו. ככל הנראה שאמלאן, שנחשב באותו זמן לכבשה שחורה ומוזרה בהוליווד, שם דגש חזק על לצאת מהתגית של 'הבמאי המוזר' וכך יצר משהו שמרגיש כמו קיטש אמריקאי ומזויף. לקח לו שנה להבין כי המוזרות שלו היא מה שיהפוך אותו למיוחד במינו עם "החוש השישי".

7. הכפר (2004)

הצלחתם הביקורתית והכלכלית של "סיינס" ו"החוש השישי" הובילו את שאמלאן לרמה שבה הסטודיו נתן לו 60 מיליון דולר ויד חופשית. הבמאי החליט כי הוא רוצה לעשות מותחן פנטסטי ומאוד פילוסופי ששמו "הכפר", סרט שהוא בחלקו ארט-האוס ובחלקו האחר סרט פנטזיה. התוצאה הסופית הייתה הכישלון הביקורתי והמסחרי הראשון שלו.

נכון, העלילה זזה בקצב של צב והטוויסטים לא מראים נכון את כשרונו של הבמאי, אך אני ממליץ לכם להניח את הפופקורן בצד ולקחת צפייה שניה ומחושבת יותר בסרט החכם הזה. הכישלון היחיד שצר לי עליו בסרט זה הוא ליבו של שאמלאן שנשבר לאלף חתיכות אחרי שיצר יצירה אישית מאוד, דבר שגרם לו להתחיל ליצור סרטים שנמצאים מתחת לרמתו.

[*]

6. מתפללים בכעס (1992)

סרטו הראשון של שאמלאן שבו הוא תפקד בכל תפקיד אפשרי. בימוי, הפקה, מימון ומשחק בתפקיד הראשי. התוצאה הסופית נראית בדיוק כמו סרט שבו הבמאי שלו תפקד בכל תפקיד אפשרי. הצילום נראה נוראי, המשחק מחריד וקשה אפילו לשמוע את הסרט מרוב רעשי רקע שנגרמים רק בהפקה דלת תקציב. למזלנו זה לא מעניין אף אחד אחרי 12 דקות בסרט, כאשר שאמלאן שואב אותך לעולמו וניתן להבין כי אין דרך חזרה. הסיפור עוקב אחרי צעיר אמריקאי ממוצא הודי שנשלח בחזרה להודו כדי לגלות את שורשיו.

5. סיינס (2002)

אחרי שהצליח עם סרטי מתח קטני מידות כמו "בלתי שביר" ו"החוש השישי", לשאמלאן יוחס הכינוי 'סטיבן שפילברג הבא'. כנראה שהכינוי היה דבר שעודד את הבמאי ליצור את "מפגשים מהסוג השלישי" שלו עם "סיינס". בסרט מככב מל גיבסון כחקלאי זועם שמנסה לשרוד פלישה מסתורית שמתחילה בחווה השקטה שלו.

כמו בשני סרטיו הקודמים, גם כאן מצליח שאמלאן ליצור רגעים דרמטיים וקטנים לצד המדע בדיוני והמתח. אם תסריטאי אחר היה מתמקד במצב העולמי ובחייזרים המפחידים, התסריטאי שלנו מעמיד במרכז הסיפור משפחה שנמצאת במשבר ואב שמתקשה לתפקד אחרי אירוע טרגי. זה לא אומר שהסרט הזה מושלם. ברובו הוא איטי ורגעי המתח לא שורדים אחרי חציו הראשון. יחד עם זאת, מדובר בסרט מכובד בפילמוגרפיה של הבמאי.

4. ביום שזה יקרה (2008)

אני מבין לחלוטין את הביקורת כלפי הסרט שבו הצמחים גורמים לבני האדם להתאבד בדרך יצירתית ומאוד ביזארית ושהכוכב הראשי שלו קרא לו "טעות גדולה" מככב מעל ל'סיינס'. יחד עם זאת, כאשר מכבים את הראש מעט ורואים את הסרט בתור 'בי-מובי' של שנות האלפיים ניתן לגלות יצירה מאוד מבדרת וכיפית לצפייה עם החברים.

גם כאן שאמלאן איננו מצליח לדבר עם הקהל שלו. אם המטרה שלו הייתה ליצור סרט שעושה כבוד לסרטי האימה המוזרים והזולים של שנות ה-70, אז הוא היה צריך לצלם את זה אחרת, לערוך את זה אחרת וכמובן לשווק את זה אחרת. אבל ראיתי את הסרט כבר שלוש פעמים ואין ספק שאני אשמח לראות אותו שוב כל עוד אני רוצה לכבות את הראש וליהנות.

3. ספליט (2017)

אחרי 11 שנים של כישלונות ובוז מצד מעריציו, שאמלאן העניק לנו את מה שהוא קרא לו - המבחן של הקריירה. ג'יימס מק'אבוי זורח בתור 23 תפקידים שתקועים ב-23 זהויות שתקועות בבן אדם אחד שחוטף וכולא 3 בנות. התוצאה מצחיקה, מותחת ואייקונית לרגעים מסוימים. מק'אבוי מקבל כאן תפקיד שהוא חלומו של כל שחקן ואכן כל אחת מהזהויות שלו גונבת את ההצגה בשלמותה. הבעיה היחידה של הסרט הזה היא המערכה השלישית שמובילה לשיא מיותר ומעט מטופש.

2. בלתי שביר (2000)

אם קוונטין טרנטינו בעצמו מעיד על סרט בתור אחד הסרטים הטובים של שנות האלפיים, כנראה שכדאי לראות אותו. כמו ב"סיינס", גם כאן מסרב שאמלאן ליצור סרט אפי ורחב מידות ובמקום הוא מנסה להתמקד באינדיבידואל. האדם הפשוט שסובל מחלומות שבורים ומשבר קשה בנישואין. כך נוצר לו דיוויד דאן, אחד מגיבורי העל המורכבים ביותר שהיו על מסכי הקולנוע. שאמאלאן הכיר לעולם את גיבור העל התלת שכבתי, זה שסובל מחסרונות אנושיים ונאלץ להתמודד עם קשיי היום יום. הבחירה האמיצה שלו ליצור סרט גיבורי על קטן ואישי חוללה מהפכה והובילה ליצירת סרטי קומיקס רציניים יותר כמו "האביר האפל" ו"עיר החטאים".

1. החוש השישי (1999)

מעטים הבמאים שהצליחו לרתק ולרגש אותי כפי שעשה שאמלאן בסרטו הגדול ביותר. נדרשו לו 10 דראפטים (!) כדי להביא לקהל הרחב את "החוש השישי" המצוין. לא חסרים סרטי אימה, לא חסרים מותחנים וגם לא חסרים טוויסטים נחמדים שגורמים לך לחייך או לקפוא במקום. אבל מתי בדיוק ראיתם סרט אימה שהצליח להקפיץ, להפחיד, להצחיק וגם לרגש בו זמנית? הדבר שאני אוהב ב"החוש השישי" הוא שמדובר במערבולת רגשות שתוקפת את הצופה. ממשפט למשפט אייקוני ועד לסצנת שיא נהדרת שמראה את אחד הטוויסטים הטובים ביותר בהיסטוריה.

[*]