Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: 20 שנה לספרות זולה

עשרים שנה אחרי יציאת הסרט "ספרות זולה" לאקרנים הוא עדיין אחד הסרטים האהובים ביותר בכל הזמנים. והפעם - מהי השיטה בה השתמש טרנטינו בליהוק השחקנים כדי ליצור קשר בין "ספרות זולה" לסרטים קלאסיים אחרים?

הנרטיב המרחף

המחוות אותן מציג טרנטינו בסרט, מובאות על מנת להביא סיפור ייחודי משלו היוצא מגבולות הנרטיב המוצג. מה שקורה בפועל הוא היווצרות נרטיב ה"מרחף" מעל הטקסט, בתוך ראשו של הצופה תוך כדי צפייה, המתקיים למעשה אך ורק כשמגשרים בין שני הטקסטים השונים, שכביכול אינם קשורים האחד בשני. נרטיב זה נבנה בתנאי שיש לנו מספיק מידע בנוגע לשחקנים ולדמויות אותן שיחקו לאורך השנים.

הסרט מפנה קישורים לסיפורים שנוצרים מעולם הסרט ומחוצה לו. תשובות לשאלות ניתנות לא בהכרח במסגרת הסרט, אלא תלויות בהשכלה ובקיאות קודמים של הצופה בעולם הקולנוע ובסרטיו של הבמאי עצמו.

השימוש שהוא עושה במחוות הוא זה שמעלה אותו לדרגת אמן. הכוונה במחווה היא שקטע מסוים בסרט מזכיר במראה המקום, בהתרחשות או במראה דמויות – קטע דומה שנראה בסרט אחר, איתו טרנטינו יוצר התכתבות. טרנטינו לא מפחד שנזהה קטעים מוכרים, להפך - הוא מקווה שנזהה ונקשר כמה שיותר. כך לדוגמא הוא המשיך שושלת משפחתית בין סרטיו שלו, כשמתברר שויק וגה בכלבי אשמורת הוא אחיו של וינסנט בספרות זולה.

הרעיון הוא לקחת ידע קיים על שחקן ודמותו, מסרט או מקבוצת סרטים אחרים, ובאמצעותו לשאול שאלות או להשלים מידע דרך קטע המוצג בספרות זולה. כך יוצר טרנטינו מעין נרטיב המרחף מעל הטקסט, המתקיים למעשה אך ורק כשמגשרים בין שני הטקסטים השונים, שכביכול אינם קשורים האחד בשני. ההתכתבות יוצרת רפלקסיביות, באמצעותה יוצר טרנטינו מצב שהמחשבה שלנו במהלך הצפייה פורצת מגבולות הפריים ומציתה בנו ידע קיים ועיבודו תוך התייחסות לסרט הנצפה ברגע הנוכחי. המטרה היא לפתור חידות וליצור הקשרים בין הדמויות אותן גילמו השחקנים. גבולות הסיפור נפרצים מעבר לנראה על המסך.

[*]

הדוגמא הראשונה לנרטיב זה שולחת אותנו 17 שנים אחורה, ועוסקת בהעמדת דמות השחקן ג'ון טרבולטה במבחן יכולת. הסרט שהפך את טרבולטה לכוכב הוליוודי היה "שיגעון המוזיקה" ב-1977, בו גילם את טוני מנרו הבליין בעל תספורת האלביס, המרשים ביכולות הריקוד שלו. תפקיד זה גם סלל לו את הדרך לתפקיד הדומה הבא ב"גריז". אך לאחר סרטים אלו, מצבו של טרבולטה בעולם הזוהר של שנות השמונים הלך והידרדר.

אך אז ליהק טרנטינו את טרבולטה ל"ספרות זולה" והציב אותו במועדון ה"ג'ק ראביט סלימס", בו "ייהנה כל מעריץ של אלביס". ואיך לא - טרבולטה מוצב בדיוק היכן שכולנו רוצים לראות אותו אחרי כל השנים – בעל כורחו, על רחבת הריקודים. הנרטיב המרחף גורם לנו למחשבה על כיצד טוני מנרו התבגר מאז, והפך כביכול בחלוף השנים לוינסנט וגה המחסל ונולדת בנו השאלה - האם יצליח וירשים את מיה ואותנו הצופים בריקוד המהנה שרקד אז על רחבת הריקודים בשגעון המוזיקה? התגובה לריקוד המוצג בחלקו – אמביוולנטית. לא ראינו את כולו וגם לא את חלוקת הפרס. מיד לאחר פתיחת הריקוד הפריים מוחשך ומתבצע מעבר זמן לחזרה של וינסנט ומיה הביתה, עם הפרס בידם. התובנה הפשוטה – טרבולטה צלח את המבחן. האמנם? כבר גילינו שלא (הפרס נגנב).

דווקא העובדה שטרבולטה כשל במבחן היכולת, מראה על כך שלוהק לא בשביל יכולות הריקוד שלו, כפי שקרה ב"גריז" ו"שיגעון המוזיקה". טיעון זה מתחזק בעצם העובדה שטרנטינו עצמו מעיד על כך שלדעתו, טרבולטה הוא אחד משחקני הקולנוע האמריקאים הטובים ביותר בתעשיה וזו למעשה הייתה הסיבה לליהוקו.

דוגמא נוספת לנרטיב המרחף, היא בהגשמת חלום לדמותה של מיה וואלאס, דרך דמות אחרת שגילמה אותה השחקנית (אומה תורמן) בסרט אחר. השיחה הבלתי נשכחת של וינסנט ומיה (על המבורגר ומילקשייק בחמישה דולרים) ב"ג'ק ראביט סלימס", העלתה את סיפורה של מיה על השתתפותה בפיילוט "פוקס פורס פייב", שם הייתה חברה בחוליית סוכנות חשאיות לוחמות, והיא הייתה האישה הקטלנית ביותר בעולם בסכין. הסדרה לא המשיכה, ולכן חלום הכוכבות התנפץ עבור מיה.

רעיון זה מקבל ביטוי ופיתוח תשע שנים לאחר יציאת ספרות זולה לאקרנים. הסרט "להרוג את ביל" (2003) מציג את סיפורה של ביאטריקס קידו (המגולמת כאמור על ידי אומה תורמן), שיוצאת למסע נקמה עקוב דם, מצוידת בכישורי אמנויות לחימה וחרב סמוראית, אחר חוליה שרצחה את ארוסה וחבריה. כשאנחנו רואים את אומה תורמן בדמותה של ביאטריקס, אנחנו נזכרים בדמות הקודמת אותה גילמה תורמן בסרט של טרנטינו. "להרוג את ביל" נפתח בסצנת קרב וירטואוזית של ביאטריקס אל מול ורניטה גרין (אחת האחראיות לרצח המדובר). ביאטריקס וורניטה נלחמות בתחילה בכישורי אמנויות לחימה ולאחר מכן אוחזת כל אחת מהן בסכין. בסיום הקרב, ביאטריקס הורגת את ורניטה בהטלת סכין מדויקת.

[*]

בסצנה זו טרנטינו מגשים למיה את החלום. דמות הלוחמת של 'Fox Force Five' קיבלה תפקיד ראשי נוצץ בסרט, כחברה לשעבר בחוליית חמישה שכירי חרב קטלניים, והיא האישה הקטלנית ביותר בעולם, בסכין. טרנטינו עושה שימוש בליהוק אינטרטקסטואלי על מנת לספר סיפור היוצא מגבולות הסרט. חלומה של מיה שלא הוגשם כדמות שחקנית כושלת בספרות זולה, מוגשם בסרט "להרוג את ביל".

הסיבה לדגש הייחודי בדוגמא זו, היא בשל העובדה שהרעיון לפיתוח הנרטיבי המרחף דרך הליהוק האינטרטקסטואלי יכול לעבוד כאן רק לאחר הצפיה ב"להרוג את ביל". מכאן, טרנטינו לא מגביל עצמו בסרט להקשרים מהיסטוריית הקולנוע עד ספרות זולה, אלא מפתח את הנרטיב המרחף גם כלפי סרט שיצר לאחר מכן. החוויה יכלה להיווצר לצופה רק בשנת 2003 ולא בעת הצפיה הראשונה בסרט, בשנת 1994.

הגמישות במחשבה לפי אלמנט זה, נוצרת ע"י יצירת הסיפורים הללו שיוצאים מגבולות הנרטיב המוצג – סיפורים אלו הם "הנרטיב המרחף". סיפורים הנוצרים במוחו של הצופה תוך כדי צפייה ומתאפשרים בשל היכרותו של הצופה עם עולם הקולנוע והיסטוריית השחקנים. הצופה מובל ליצירת הקשרים, שאילת שאלות ובניית סיפורים חדשים. אל הקולנוע של במאי זה צריך להגיע מוכנים, תרתי משמע. איבוד ריכוז מינימלי בטקסט העשיר יגרום להפחתת החוויה בצורה משמעותיתלתהליך פיענוח הסרט. אבל כנראה שהצפייה החוזרת בסרט היא בגדר חובה, ומהווה חלק בלתי נפרד מהצפייה.

מעניין לראות כיצד ממשיכה ומתפתחת בשנים האחרונות הטכניקה הנרטיבית של הבמאי, דרך שני סרטיו האחרונים – "ממזרים חסרי כבוד" ו"ג'אנגו ללא מעצורים". סרטים אלו מציגים טיפול מחודש באירועים היסטוריים קיימים. הטיפול מחדש באירועים מציג אולי את התייחסותו של טרנטינו אל הצגת ההיסטוריה ככזו שניתן לשבור ולבנות מחדש על מנת ליצור תיקון או אולי חלום מוגשם עבור נפגעי העבר. עובדה זו מעידה כי מלאכתו ומלחמתו של טרנטינו כלפי גבולות מושג הנרטיב טרם תמו.