ביקורות סרטי נטפליקס: מבצע פינאלה, בחשכת הליל ועוד

מבצע פינאלה

מבקרת: לירון אברהם

כשנטפליקס מתייגת סרט כ'מבוסס על המציאות' ו'דרמה ביוגרפית' אני מצפה לכל הפחות ליצירה שנצמדת, בערך, למה שהתרחש באמת. "מבצע פינאלה", סרטו החדש של כריס וייץ, לא עונה לדרישה הזו. מרחקו מהאמת כרחוק מזרח ממערב. "מבצע פינאלה" מציג את סיפור תפיסתו של אדולף אייכמן, לאחר עשרות סרטים שנעשו בעבר בנושא. החל מקבלת המודיעין בישראל והצגתו לראש השב"כ דאז איסר הראל, ההחלטה על יציאה לפעולה, תפיסתו בפרברי בואנוס איירס ועד הבאתו ארצה והמשפט.

הבעיה מתחילה כאשר הסרט נעטף בקישוטי היסטוריה כמו הכתוביות המתארות את הרקע ההיסטורי בתחילתו ועד לשימוש במשפטים שנאמרו במהלך המשפט – בדיוק כמו סרט המבוסס על סיפור אמיתי, כאשר חלקים רבים ממנו הומצאו. מעולם לא התבצע מרדף של הנאצים אחרי אנשי המוסד ואייכמן, וזהו חלק נכבד מאוד מהסרט.

וייץ, שביים בעבר את "אמריקן פאי" ואת "מר וגברת סמית'", בוחר בסצנה ראשונה לסרט להראות יהודים יורים באדם חף מפשע, בטענת טעות בזיהוי, כשאחד מהם מסנן "אז מה, הוא היה נאצי, הוא בטח היה ברשימה של מישהו". זהו הרושם הראשוני הצורם שהוא מעביר, שהיהודים רוצחים. הוא מעדיף להתמקד בדיאלוגים חלולים בין הדמויות, שלא תורמים דבר להתקדמות העלילה, מאשר בעלילה עצמה – וכך סרט מתח מתנהל בעצלתיים. נוצרת תחושת שעמום אצל הצופה בסרט שאמור לרתק אותו לכיסא. הסרט מעניק תחושה כאילו החלקים החשובים (והמעניינים) הועלמו. סצנות המרגלים הטיפוסיות כמו העברת פתקים בקנקן חלב או אימונים על זמני חטיפה מעלות גיחוך ולא יוצרות דרמה.

הכימיה בין השחקנים כמו איננה קיימת. השיח ביניהם קר ומנוכר, וגם סיפור האהבה שהושתל בעלילה לא תורם לעניין. יתרה מזאת, לדמויות כלל אין אופי. מעבר למה שנאמר עליהן או על ידן, אין לצופה יכולת להרכיב מולו דמות, והמשפטים נותרים חסרי עומק ומשמעות. המעבר המהיר בין אבלן של הדמויות על קרובי המשפחה שנספו בשואה לבין סצנות אחרות, המתרחש כמה וכמה פעמים, לא מותיר לקהל אפשרות להתרגש או לחוש הזדהות, אלא רק לעבור הלאה.

משחקו של ליאור רז לא משכנע ולו לרגע. יש תחושה שהוא נותר בדמות דורון הגבר-גבר מ"פאודה", כאשר לוחמנותו כראש השב"כ מועברת כאגרסיביות מאיימת. אור בקצה המנהרה נראה בסצנה בה פיטר (אוסקר איזק; "מלחמת הכוכבים: הג'דיי האחרון"), אחד מסוכני השב"כ, מנסה לשכנע את אייכמן (בן קינגסלי; "רשימת שינדלר", "גנדי") לחתום על העברתו לישראל. גדולת שני השחקנים מביאה לסצנה מרגשת, אנושית ונוגעת ללב. בסופו של דבר "מבצע פינאלה" הוא סרט מבלבל ומבולבל. הוא לא ממש יודע מה לעשות עם כל ההיסטוריה הזו שנחתה על הכתפיים שלו, ומצד שני מחפש ולא מוצא כיוון אחר, וכך זה נראה על המסך.

לכל הנערים שאהבתי

מבקרת: ליטן לשינר

זמן רב עבר מאז שזכינו לראות קומדיה רומנטית טובה. זה ז'אנר שהולך ונעלם בשנים האחרונות וגם כשכן מחליטים להוציא אחת כזו, הסרט רוב הפעמים מתפספס. כבר מזמן איבדתי תקווה בכל הנוגע לקומדיה רומנטית שתצליח לכבוש אותי כמו הסרטים המוצלחים של פעם, אבל הסרט החדש של נטפליקס "לכל הנערים שאהבתי", הצליח לגרום לי להאמין שוב בניסים ולהצית בי שוב את התקווה.

הסרט, שמבוסס על רומן מאת ג'ני האן, מספר את סיפורה של לארה ג'ין (לאנה קונדור), האחות האמצעית מבין שלוש, כשהיא מתחילה את לימודיה בכיתה י"א. אחותה הגדולה מרגו (ג'אנל פאריש -"שקרניות קטנות ויפות") בדיוק עוברת למכללה בסקוטלנד ואחותה הקטנה עולה לכיתה ו' ודואגת להקניט את לארה על חיי החברה שאין לה.

ללארה יש קופסא סודית של מכתבים לכל הבחורים שאי פעם אהבה, אבל לא בדיוק יכלה לומר להם את זה - מהקראש בכיתה ז' ועד לחבר הנוכחי של אחותה הגדולה, השכן ג'וש. העניינים מתחילים להסתבך כשאחותה הקטנה של לארה מחליטה לשלוח בחשאיות את המכתבים לכל אחד מהבחורים, מה שגורם לכך שלארה, שעד היום הייתה כמעט שקופה לחלוטין, להפוך למרכז העניינים.

אם חשבתם שהמקרה יכריח אותה לאמץ את המצב ולהתחיל להיות כנה, תחשבו שוב. עדיין אין לה את האומץ להתמודד עם האהבה שלה כלפי ג'וש ומהר מאוד היא מוצאת את עצמה מזייפת זוגיות עם הבחור הפופולרי בקבוצת הספורט פיטר קבינסקי (נוח סנטינאו, "משפחת פוסטר") שאיתו התנשקה במשחק של אמת או חובה לפני כמה שנים. פיטר בדיוק נפרד מחברתו ולארה צריכה לשכנע את ג'וש שאין לה רגשות כלפיו ולכן שניהם מנצלים את המצב.

כמובן שמה שקורה הלאה צפוי לחלוטין, אבל רק לראות את סנטינאו וקונדור יחד על המסך הופך את זה לשווה צפייה. ג'ין אמנם רואה עצמה כאדם שקוף לחלוטין, אבל כשהיא מגולמת על ידי קונדור היא זוהרת ומצחיקה, קל להזדהות איתה וסביר להניח שהיא הבחורה ה"לא מקובלת" הראשונה בסרטים מסוג זה עם חוש אופנה נפלא. הרבה מהקסם של הסרט שייך להופעתה של קונדור, שמאזנת בין הביישנות לחביבות שבה.

קונדור היא מתוקה אמיתית, מביאה הומור וחמימות לדמות. היא חסרת ביטחון, חכמה ונוח לה עם זה. זה פשוט מהנה לראות את התהליך שהיא עוברת ופורחת בתור הדמות. בדומה אלייה גם סנטינאו קולע בול בתפקיד הבחור החולמני פיטר קבינסקי. הוא חמוד, משעשע וכובש. מערכת היחסים המזויפת גורמת ללארה להבין שיש לה רגשות אמיתיים לקבינסקי ושהיא לא רוצה שהיא תיגמר, וכך גם אצלו.

יחד עם "באהבה סיימון", "לכל הנערים שאהבתי" הוא חלק מגל מרענן של סרטים לנוער שאינם ציניים ומתארים כיצד ילדים שגדלו בעולם המודרני המתוחכם ורווי התקשורת רודפים אחרי הרומנטיקה שמתאימה להם. הסרט הוא בדיוק מה שהוא צריך להיות - מספק וחכם, מנחם ומהנה. הוא מציג סיפור רומנטי שלכאורה נראה בסיסי, אך מוסיף אלמנטים חדשים שהופכים את הסרט למרענן.

בחשכת הליל

מבקרת: שרון טהר

סרטו החדש של ג'רמי סולנייה ("חדר מנוחה", "נקמה כחולה") מתאר עיירה שכוחת אל בקצה אלסקה, שבה אם (ריילי קיאו) שאיבדה את בנה לזאבים, כותבת מכתב למומחה בעלי חיים. היא מבקשת שיעזור לה ויגיע כדי לנסות להחזיר את בנה. ראסל קור (ג'פרי רייט – "ווסטוורלד") המומחה מגיע ובמהרה מוצף בטירוף הפראי השרוי במקום. קור, האינטלקטואל הרציונלי, מרגיש שמשהו אינו כשורה עם התושבים, והאלימות רק מתגברת כאשר הבעל (אלכסנדר סקארסגארד) חוזר הביתה משירות צבאי באפגניסטן.

התפאורה בסרט "בחשיכת הליל" מפחידה מאוד. סרטו של סולנייה לוקח אותנו על פני מרבדי השלג של אלסקה, האזורים הפראיים ביותר. עולם מערער שמרגיש שאין בו מקום למגורי אנוש. לא בכדי קורים מקרי חטיפת ילדים על ידי זאבים. זוהי נקודה שבה הטבע מתערבב עם בני האדם, והגבולות מיטשטשים. כך התפאורה של הסרט, משרתת אותו והיא גם החלק הכי מוצלח בסרט כולו. בחירת הלוקיישן ללא ספק מעבירה את התחושה המצמררת של החשש מפני איתני הטבע, וההישרדות הקשה בתנאי קור מקפיא ועם חיות בר טורפות, כשכמעט ואין אור שמש. אזורים שיכולים להביא לטירוף.

קור, דמות החוקר הראשית, מרגישה לא במקומה במהלך הסרט כולו. בכלל לא ברור מדוע הגיע לשם מלכתחילה והחליט לענות למכתב מאם זרה בקצה השני של העולם. הפער בין הרציונלי לטירוף שמתרחש סביבו, בולט כמעט כמו ב"חדר מנוחה". רק ששני העולמות לא מתחברים עד הרגע האחרון בסרט, ולא נטמעים אחד בשני. אחת מהדמויות הבולטות בסרט, היא דמותו של השוטר אותו משחק ג'יימס באדג' דייל, עזר כנגדו של קור. זוהי דמות מרעננת שמייצרת איזשהו רמז וקו עלילה להמשך המבוך, כאשר יחד קור ודייל יוצאים לחקור ולפתור את תעלומת היעלמות הבן. גם דמות האב מהווה אנטיתזה לרציונליות של קור. הוא מופיע כדמות שהיא כמעט כמו מת מהלך, תנועתו והבעתו מקפיאות את הדם.

למרות שהשחקנים מציגים הופעה טובה, ועטיפת הסרט מרשימה מאוד, נקודת התורפה כאן היא העלילה הלא הגיונית. אחת הסצנות המשמעותיות בסרט, היא כאשר אחד מהתושבים פוצח בטבח המוני על פני כל הנקרה בדרכו. מכונת הירי שלו ממאנת להפסיק ומרססת את כל השוטרים והאנשים שהיא מוצאת. סצנה אלימה ללא שום הסבר. את סיפורו של אותו תושב מתוסכל אנו שומעים מדי פעם, ולא באמת מבינים מה הביאו לכדי רצח המוני פתאומי ומאוד מפתיע.

בזכות סרטיו "נקמה כחולה" ו"חדר מנוחה", שמו של הבמאי ג'רמי סולנייה מבטיח לצופה לקבל סרט מתח עשוי היטב. מכחול הבמאי שלו אכן בונה עבורנו עולם פראי, תוקפני ואלים, כמעט שבטי. את ההופעות המוצלחות של השחקנים בסרטים שלו, אפשר גם לראות בסרט זה. המיקום, האלימות, התחושה המטאפיזית שהוא יוצר על פני המסך ניכרת. אבל עם כל הטכניקה הטובה בעולם, קשה להתמסר לסיפור ועלילה שלא מתעכלת בשום צורה, ופשוט לא מסבירה בצורה הגיונית את הפעולות של רוב הדמויות.