חוגגים את הסילבסטר: התפקידים הגדולים של סטאלון

פעם, העולם כולו היה מחכה לסרט חדש של סילבסטר סטאלון. הוא היה הכוכב הגדול בעולם, ממש דוויין ג'ונסון של זמנו: המון שרירים, הרבה אקשן, טונות של אהבת הקהל. אבל משהו השתבש בדרך. מי שפרץ לחיינו עם "רוקי" עליו היה מועמד לאוסקר, הפך עם השנים לאחת הבדיחות הגדולות של הוליווד. הניתוחים הפלסטיים, השערוריות, הרכילות הצהובה ובעיקר בחירת הסרטים הלא מוצלחת עשו את שלהם, והפכו אותו ל-has been, כוכב עבר.

אמנם מדי פעם הוא מבליח בקאמבק בסדר גודל כזה או אחר (השיא היה עם "קריד" מ-2015, עליו קיבל מועמדות נוספת לאוסקר), אבל נראה שאם סטאלון היה בורר יותר בקפידה את הסרטים שלו ולא משתתף בכל סרט שמשלם לו כמו שצריך, הקריירה שלו הייתה יכולה להגיע לכיוונים אחרים לגמרי. לרגל צאת הסרט החדש בסדרת סרטי רמבו, "רמבו 5: המשחק האחרון", דירגנו את חמשת הסרטים הטובים ביותר של סילבסטר סטאלון. הם מוכיחים כי למרות שהוא היה אחד מכוכבי האקשן הגדולים בעולם, הוא גם יכול היה להיות שחקן איכותי, אילו רק היה עושה את הצעדים הנכונים.

[*]

5. קופלנד

דרמת הפשע הזו, אותה ג'יימס מנגולד ביים כמעט עשור לפני שהפך לשם חם במיוחד בהוליווד (תודות ל"הולך בדרכי" ול"לוגאן"), היא סרט לא מוערך דיו. סטאלון הוא אולי הכוכב הראשי בסרט, אבל לצדו יש רשימת נוצצת לא פחות של כוכבים – כמו רוברט דה נירו, הארווי קייטל וריי ליוטה.

הסרט עוקב אחר שריף בעיירה בניו ג'רזי, המלאה בעובדים רבים של משטרת ניו יורק, ומציג את השחיתות ואת הקשר למאפיה בקרב דמויות בולטות בעיר. גם אם לא מדובר בסרט פורץ דרך או אפילו לא אחד הסרטים הזכורים ביותר של אף אחד מהשמות הבולטים המופיעים בקרדיטים, עדיין זהו תוצר די מוצלח שמוכיח שאם סטאלון היה מעוניין בכך, הוא יכול היה לככב בסרט הרבה יותר מוצלחים מהזבלונים שהוא בוחר לעצמו.

4. משחק הדמים

כן, זה אולי מפתיע לגלות, אבל הסרט הראשון בסדרת סרטי רמבו בכלל לא כלל את השם של הדמות הראשית. ובכל זאת, הסרט הפך ללהיט גדול ולקלאסיקת אקשן אהובה ברחבי העולם. דמותו של רמבו עברה לאורך השנים לא מעט תלאות, אבל בכל פעם מחדש הצליח יוצא מלחמת וייטנאם הזה לנצח את הרעים כי.. ובכן, כי למה לא בעצם?

במקרה הזה, "משחק הדמים" הציג את השפעות הפוסט-טראומה של הדמות בצורה מפתיעה בסרט אקשן שכזה, שכן בדרך כלל אלה לא נותנים עומק כלשהו לדמויות המובילות בהם, ואף היה בעל מסר ביקורתי כלפי מלחמת וייטנאם והאלימות שהיא החדירה עמוק עוד יותר לחברה האמריקאית. החיסרון הגדול ביותר של הסרט הוא כלל משהו שלא קשור אליו ישירות: סרטי ההמשך שלו היו, אם להיות עדינים, לא מוצלחים, ולא השאירו אחריהם חותם כלשהו.

3. קריד

סרט האגרוף הזה הוא מעין ספין אוף/סוג של סרט המשך לדמות האגדית של רוקי בלבואה, רק שהפעם זו זזה הצדה ונתנה את הבמה לאדוניס קריד, בנו של אפולו קריד מסדרת הסרטים המקורית. אדוניס, בגילומו המצוין של מייקל בי. ג'ורדן, רוצה להפוך לכוכב אגרוף בזכות עצמו, ולא בגלל שם המשפחה המוכר.

לשם כך הוא מגיע לרוקי, שימיו הזוהרים חלפו לפני זמן רב. רוקי, כמובן, עוזר לו להתאמן ולהוציא את המיטב שלו, וגם מספק לו מעין תחליף לדמות האבהית שכל כך חסרה בחייו. בכך, סטאלון מציג הופעה מרגשת, מהטובות בחייו, שזכתה לשבחים מקיר אל קיר – ואפילו העניקה לו מועמדות לאוסקר כשחקן משנה. מדובר בסרט מצוין שאי אפשר לנתק אותו מסרטי "רוקי", אבל ממש כמו אדוניס, גם הוא מצליח להראות שהוא יכול להצליח לבדו.

2. רוקי 2

סרט ההמשך לקלאסיקת האגרוף הגיע שלוש שנים לאחר המקור, שהיה מועמד ל-10 פרסי אוסקר (וזכה בשלושה מהם, כולל לסרט הטוב ביותר) והפך כמעט מיד לתופעה של ממש. ההמשכון שלו קיבל אפס מועמדויות לאוסקר, ובעצם לא היה מועמד לאף פרס משמעותי אחר, אבל כן הוסיף נפח לסיפור של רוקי בלבואה, שהפעם כבר הפך לשם דבר בתחום.

סטאלון מציג פה הופעה מכובדת ביותר, וגם אם הוא לא מצליח להתעלות על עצמו, "רוקי 2" כן מספק את המנה הנוספת שמעריצי הסרט המקורי רצו כל כך. העובדה שהוא לא עומד ברף הכל כך גבוה של "רוקי" הראשון היא מכיוון שאותו סרט היה חד פעמי, ונדיר מאוד שהמשכונים מצליחים לשחזר את הקסם של המקור. ובכל זאת, "רוקי 2" מביא לצופים טעימה נוספת לסיפורו של רוקי, שכבר הפך לאורך השנים לאגדה של ממש. גם אם זה מרגיש לפעמים כמו עוד מאותו הדבר, זה עדיין מספיק טוב.

1. רוקי

המוזיקה. סצנת הריצה על המדרגות בפילדלפיה. המכות. סטאלון החד פעמי. כל כך הרבה רכיבים יש בסרט הזה, ובזכות הבמאי ג'ון אבילדסן הכל מותך לתוצר אחד, כמעט מושלם. סרט הפריצה של סטאלון, שגם כתב את התסריט, הפך לאגדה, ממש כמו הדמות אותה הוא מגלם. הוא היה מועמד לאוסקר על תפקידו בסרט ועל התסריט, הרבה לפני שהוא הפך לכוכב אקשן בעל שרירי ענק שעושה מיליונים מסרטים שלא באמת שווים את הזמן של אף אחד מהמעורבים בהם.

באותה נקודת זמן, ב-1976, סטאלון הפך לכוכב עצום. הוא הראה צד דרמטי בו, פגיעות, שלא ממש ראינו ממנו לפניה או אחריה (הוא חזר לעצמו ב"קריד", עליו כבר דיברנו). הוא היה במקום הנכון, בזמן הנכון, ורוקי שלו הפך בעיקר בזכותו לדמות שאהובה על ידי מיליונים, כזו שבאמת אכפת לך ממה שעובר עליה. אתה לא רק רוצה לראות אותו מתאגרף ומטפס בסולם האגרוף, אתה רוצה גם שיהיה לו טוב בחיים האישיים.

סטאלון ייזכר לנצח בזכות הסרט הזה, בעיקר בזכות הדמות הזו, בה גילינו שיש בו מנעד שבדיעבד נראה מפתיע מאוד. הוא לא הצליח להתעלות על עצמו מאז, לא מבחינת משחק ולא מבחינת סרט, ולכן זו לא רק הבחירה המובנת מאליה כסרט הטוב ביותר של סטאלון, אלא גם המוצדקת ביותר. וכך, העולם יזכור את סטאלון באמצעות סרט על מתאגרף שרירי ובעל לב גדול, שאנו רק רוצים שיצליח. וכמה שהוא הצליח.