Seret מהעבר: עשור לארץ קשוחה

"ארץ קשוחה" נחשב בעיני רבים לסרט הטוב ביותר של האחים כהן ואף היה לסרט היחיד שלהם שזכה בפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר. אני לא בטוח שאני מסכים עם זה: הרי "בתוך לואין דייויס" מרגש יותר, "פארגו" ו"ביג לבובסקי" הפכו לקלאסיקות ב ול"יהודי טוב" יש רעיונות פילוסופיים מעניינים יותר. אבל דבר שקשה לי להפריך הוא זה: "ארץ קשוחה" הוא סרטם הפוליטי ביותר של האחים כהן, החשוב ביותר מבחינה חברתית.

הסרט, המבוסס על ספרו של קורמק מק'קארתי "לא ארץ לזקנים", מספר על עסקת סמים שמשתבשת בעלילת פשע סבוכה בין שלוש דמויות ראשיות בעלות תפיסות עולם שונות - כל אחת מהן מלאה ברוע ואנוכיות. אנטון שיגור, הפושע הפסיכוטי שמתענג על אלימות (חוויאר בורדם), השריף הליברלי אד טום בל שמנסה להימנע מאלימות בכל מחיר (טומי לי ג'ונס) והקאובוי לואלן מוס שלא מפחד ללכלך את ידיו (ג'וש ברולין). בסופו של דבר, כל אחד מהם לא יעיל בשום צורה.

הסרט מסתכל על שלושה ארכיטיפים עיקריים בתרבות האמריקנית כייצוג לגישות בפוליטיקה האמריקנית. שיגור הוא השטן, הנבל המרושע שנהנה הנאה טהורה, אורגזמית כמעט, מהריגה ואלימות. הוא הטרוריסט, הרוצח הסדרתי שקשה לתפוס את עומק הרוע שלו. כשהוא קיים ומאיים, נשאלת השאלה - מה לעשות איתו?מולו ניצבות שתי אופציות: השריף הליברל התמידי, הבירוקרט. הוא מנסה תמיד להימנע מאלימות כשהוא במסע אחר דמותו של שיגור. מצד השני ניצב הקאובוי לואלן מוס. הוא לא מפחד לנקוט באלימות. הוא לא נהנה ממנה בחולניות כמו שיגור, אבל הוא אדיש אליה במעין קוליות קלינט איסטוודית שכזו. אם תרצו, באופן סטריאוטיפי במקצת, הוא יהיה הרפובליקני, או באופן רחב יותר, כל אדם עם גישה סובלנית פחות כלפי אלו המאיימים על הדמוקרטיה שלו.

[*]

מכיוון שהסרט יצא ב-2007, לקראת סופה של כהונת בוש, המטאפורה הרפובליקנית/ליברלית בולטת כאן למדי בעיני, אפילו בליהוק. השריף של ג'ונס הוא הרי הארכיטיפ הליברלי הטהור, עם הסובלנות המוגזמת וכביכול- טוב הלב שלו. זרותו המעורפלת של הלוק של חוויאר בארדם מתחברת יפה מאוד לטרוריסט הגנרי שבראש של האזרח האמריקני והקאובוי של ברולין הוא, כמו כל קאובוי, מיתוס רפובליקני (ברולין אף שיחק את בוש בסרט W"" שיצא שנה לאחר מכן), החל מהחיבה והקשר לציד ואקדחים וכלה בזמן שהוא שירת בווייטנאם.

עם זאת, מעבר לקונטקסט ההיסטורי, עולה כאן קונפליקט רחב הרבה יותר לגבי הגישה שצריכה להיות לנו כלפי איומים קיצוניים. אם באמריקה של אז זה היה איום טרוריסטי, היום זה יכול היה להיות הניאו-נאצים שצועדים ברחובות. זה קונפליקט תמידי בדמוקרטיה, והסרט מציב לנו את השאלה הזו, עם תשובות מתוחכמות בהרבה משחשבנו. האחת היא ששתי השיטות, שני הגברים שמייצגים אותה, נכשלים. הטרור מנצח את שניהם, בטווח הארוך. נקודה חשובה יותר היא שיש צביעות עצומה בשני הצדדים המתונים. הקאובוי, הגיבור למראה, הוא בעצם הניצוד העיקרי כאן, הוא מנסה לחסל את הפושע ממקום הישרדותי בלבד. מה שהכניס אותו למצב הזה מראש, אגב, הוא סיוע והעלמת עין מפשע נתעב. הוא עסוק כל כך ברדיפת בצע, שהוא נותן לבסוף לאשתו למות בשביל זה, ואף נהרג בעצמו.

הסרט נעשה במודעות שבעיקר קהל ליברלי יצרוך אותו, אז הוא סלחן הרבה יותר כלפי דמותו של השריף, אבל בסופו של דבר, גם אם אין בו רוע רב, יש בו הרבה טמטום. הוא נכשל כישלון נחרץ בלכידתו של שיגור ומתפטר בבושה מתפקידו לאחר מותו של מוס. הנקודה החתרנית ביותר, שהאחים כהן מגניבים מתחת לאפו של הקהל הליברלי שצופה בהם, היא שכל זה הוא אך ורק נרטיב קולנועי קלישאתי במודע.

כאמור, כל הדמויות כאן הן מורכבות למדי מבחינה תסריטאית, אבל המורכבות הזו מושאלת מארכיטיפים קולנועיים קלאסיים של מערבונים. עצם השימוש בארכיטיפים של הגיבורים כמקבילים לארכיטיפים שאנחנו רואים בחדשות של הטרוריסט, הרפובליקני והליברל מבהירים לנו ששני המישורים הללו הם אשליה. פסימיזם קשה מנשוא נוחת על הצופה במהלך הסרט הזה, כי כל מערכת הכוחות כאן היא שקרית לגמרי, וכך גם מערכת הכוחות הפוליטית שמקבילה לה.

האשליה הזו קיימת משתי סיבות: הראשונה היא כדי שנוכל להקרין את כל הצדדים המפלצתיים הללו בעצמנו, במיוחד בקהל ליברלי, על אחרים למיניהם - ההתענגות שלנו על אלימות היא לפתע אויב מחריד וחסר צלם אנוש. האדישות שלנו כלפיה היא פתאום ציניקן אגואיסט ומצ'ואיסט, והבנאליות המסוימת שלנו היא האידיאליסט שוחר השלום בכל מחיר שנכשל שוב ושוב. אבל יותר משמעותי מכך היא שאלו אשליות שנוצרו כדי שנרגיש שיש אלטרנטיבה כלשהי לסדר הקיים.

[*]

הפוליטיקה השולטת מזה זמן רב בעולם המערבי היא פוליטיקה קפיטליסטית-ליברלית, וקשה להתווכח עם זה. המיתוסים ש"ארץ קשוחה" משחקת איתם מציגה לנו אלטרנטיבות שונות בתוכה ומחוצה לה כגורמים מאיימים, שהן פנטזיות ופוביות שלנו בו זמנית ודמותו של השריף נופלת בפח הזה במהלך הסרט, באמונה ששיגור באמת מאיים על הסדר הקיים באופן גדול יותר וכי בתפיסתו האיום הזה עשוי להסתיים. אבל המציאות המדכאת למדי היא שהסדר הקיים הגדול יישאר, מקסימום טרוריסט אחד יותר או פחות. שום דבר לא ישתנה באמת. השריף מתפטר, מתוך האמונה שזה ישנה משהו, אבל אחריו יגיע מישהו בדיוק כמוהו.

הסצנה האחרונה של הסרט היא כשהשריף מספר על שני חלומות שהיו לו לאשתו. בחלום הראשון, הוא מאבד כסף שאביו השאיל לו (דבר שמשקף את עלילתו של הסרט - כסף אבוד והחיפוש אחריו). בשני, הוא חולם שהוא רוכב על סוסים עם אביו, וזה עוקף אותו. אביו, הדור הקודם של שושלת שומרי החוק, העבר, עוקף אותו. העבר חוזר והופך לעתיד, במעין התפתחות היסטורית. אביו מבטיח לו שהוא ידליק בהמשך את האש (סמל תמידי למהפכה) ושהשריף כבר יצטרף למהפכה הזו בהמשך. זו בדיוק הפנטזיה עליה מדובר כאן - הדורות אותם ראינו בעבר כמהפכנים, כגיבורים, או רוחם המהפכנית, ישנו אחת ולתמיד את העולם והסדר הקיים אך זו אשליה, פנטזיה, זה חלום. "ואז", אומר טומי לי ג'ונס "התעוררתי". הסרט (פורמט שהוא כמובן אשלייתי מטבעו) נגמר, וכך מפציר בנו להתעורר איתו.