סרטי השנה של מבקרי האתר: יאיר הוכנר ורון פוגל

בסוף השבוע נציג בפניכם את סרטי השנה של כתבי ומבקרי אתר "סרט" בשיתוף פעולה של יוצרי ומבקרי קולנוע ישראליים. 34 משתתפים בחרו ודירגו את סרטי השנה שלהם, שחקני השנה, הסרטים הגרועים והסרטים הכי טובים שלא יצאו מסחרית בישראל. היום אנחנו מביאים לכם בהצצה ראשונה את הבחירות של מבקרי האתר יאיר הוכנר ורון פוגל. מה היו סרטי השנה שלהם?

סרטי השנה של יאיר הוכנר:

10. . עלייתה של ג'ופיטר - אנדי ולאנה וושובסקי יוצרי ה"מטריקס" ניסו לחזור אל צמרת שוברי הקופות עם "עלייתה של ג'ופיטר". הסרט זכה לביקורות איומות ונכשל לא בצדק בקופות. מדובר באופרת סבון גלקטית וכל מי שאוהב את סרטיהם של האח והאחות המוכשרים ואין לו בעיה להעלים לשעתיים את ההיגיון הבריא ולהישען על חגיגת טראש צבעונית ואופראית המוגשת לנו במנה גדולה ונדיבה, הסרט הזה הוא חגיגה של ממש.

9. "סיפור על אהבה וחושך" - יצירה פיוטית יוצאת דופן בנוף הקולנוע הישראלי. נטלי פורטמן יצרה כאן סרט קולנוע שהוא אמנם לא מושלם, אבל הוא בהחלט אחד הסרטים הישראליים המרשימים והחשובים של השנה החולפת. סוף כל סוף נוצר כאן סרט תקופתי מרשים, סוחף וכה רלוונטי למציאות שבה אנחנו חיים.

8. מאמי - סרטו של קסבייה דולן הוא שיר אהבה של אם לבנה האבוד. קולנוע שכולו פרץ אנרגיה בלתי נדלה שלפעמים קשה להכיל. לפעמים הוא שובה לב ולפעמים הוא גורם לכאב ראש, אבל ברגע שמתרגלים אי אפשר שלא להתאהב בו.

7. הגננת - אחד הסרטים הייחודים, החריגים והמפתיעים לא רק בנוף של הקולנוע הישראלי אלא העולמי. זאת גם הסיבה להצלחה המסחררת של הסרט ברחבי העולם - מסתורי, לא צפוי, בועט בנורמות שאליהן הצופים הורגלו, הוא בוגר ורציני אך גם פורק עול בצורה ילדותית. יש לו את הקסם ששייך אך ורק לו. בקיצור אם הילד בן ה-5 שלכם מפתח כשרון לכתיבת שירה, שימו לב שהגננת לא מפתחת אובססיה כלפיו.

6. גשר המרגלים/על חבל דק - שני במאים הוליוודיים אגדיים חזרו השנה אל המסך הגדול: סטיבן שפילברג עם "גשר המרגלים", שזכה להצלחה נאה וביקורות משבחות, ורוברט זמקיס עם "על חבל דק" הכושל כלכלית וביקורתית. אישית אהבתי את שניהם באותה מידה ושניהם הזכירו לי את הוליווד הקלאסית במיטבה. שניהם סרטים היסטוריים המתכתבים עם המציאות העכשווית והמטען הרגשי העצום שהם מכילים הופכים אותם למרגשים ואפקטיביים.

5. סיקאריו - אחרי "אסירים" המעולה דניס וילנב ממשיך לספק לקהל הצופים מותחן מצמרר שמצמיד לכיסא, מעלה שאלות של מוסר ולגבי הדרך שיש להגיע לצדק, והוא לא עושה הנחות לצופים. גם ב"סיקאריו" יש הופעות מצמררות שיחרטו לכם בזיכרון למשך שבועות ארוכים. 4. בירדמן - "בירדמן" מכיל כל כך הרבה נושאים ומנסה לדון בכולם אבל הוא עושה זאת בקלילות אלגנטית שלא מכבידה מדי על הצופה ובכך ההישג שלו. עולם התיאטרון מול עולם הקולנוע, התקשורת בעידן המודרני, אנשים שמקצועם הוא ביקורת, שפיות והאובדן שלה, מקצוע המשחק, כל אלו הופכים את "בירדמן" לא רק לחוויה קולנועית ויזואלית סוחפת חושים אלא גם ליצירה שמעוררת אותנו לחשוב על מקומה של האמנות בחיינו ומשמעותה עבורנו. אבל מה שהכי חשוב בסרט הזה הוא שאפילו לרגע אחד הוא לא משעמם וכל סצנה בו מצליחה להפתיע כך שהתוצאה בלתי צפויה, סוחפת ומרגשת.

3. רק האוהבים שורדים - באיחור של שנתיים מאוד לא אופנתיות יצא בבתי הקולנוע במסגרת הקרנת חצות בסינמה סיטי, סרט הארט-האוס הערפדי המעולה של ג'ים ג'רמוש. יצירת מופת אווירתית עם הומור ג'רמושי יבשושי ומוסיקה מעולה. טילדה סווינטון כובשת כהרגלה ומיה וסיקובסקה בתפקיד לא שגרתי.

2. מלח הארץ – צילומיו של צלם הסטילס הברזילאי הנודע סבסטיאוסלגדו מעבירים את הצופה שיעור בהיסטוריה עכשווית. תיעוד הרעב ורצח העם ברואנדה ובקונגו, האסון בבארות הנפט בכווית במלחמת המפרץ, תיעוד הזוועות בלב אירופה במלחמת סרייבו, הכפרים המבודדים בדרום אמריקה, עובדי התעשייה שבעיניו הם העבדים של כלכלת השוק הקפיטליסטית. גם מי שאיננו מכיר את יצירתו של סלגדו, עומד להיכבש בקסמו של הסרט, ולהיסחף לתוך המסע הקולנוע החשוב והבלתי נשכח, שבו הצופה מישיר מבט ללא סינון אל תוך הכאב והסבל הקיים בעולם. הסרט מעניק לנו חוויה שהיא הרבה יותר מקולנועית - היא הומניטרית, וזו הסיבה האמיתית ש"מלח הארץ" חודר כל כך עמוק לתוך ליבו של הצופה.

1. מקס הזועם: כביש הזעם - חיזיון מטורף מהסוג שרק קולנוען משוגע יכול ליצור. קולנוע טוטאלי, יצירת מופת שאיבדה את הבלמים ודוהרת ב-220 קמ"ש לא רק על גבי המסך, אלא אל תוך האולם ומספקת את אחד מסרטי הפעולה הפנטסטיים המדהימים ביותר שנראו מזה שנים.

הסרט הטוב ביותר שלא יצא מסחרית: ויקטוריה - במסגרת פסטיבל ברלין צפיתי בסרט הגרמני של הבמאי סבסטיאן שיפר. "ויקטוריה" הוא One Shot (צילום בטייק רציף ללא חיתוכים) באורך של 140 דקות, החושף לפנינו סיפור מפגש מפתיע בין ויקטוריה, מהגרת ספרדייה בברלין לארבעה צעירים מקומיים. הסרט מתחיל במועדון קטן בו היא פוגשת את העבריינים הקטנים, אך מלאי כריזמה הסוחפים אותה להרפתקה עוצרת נשימה. הצילום הווירטואוזי של סטרולה ברנדט גרובלן זיכה אותו בפרס מוצדק על ההישג הטכני המרשים. רצוי לציין לטובה את המשחק של כוכבת הסרט ליה קוסטה וארבעת הגברברים שלצידה, שהופכים את החוויה הזאת לאינטנסיבית במיוחד. אין ספק שהסרט הזה ראוי להיות מוקרן בבתי הקולנוע בישראל ומעניין אם יהיה איזשהו מפיץ אמיץ במיוחד שייקח על עצמו את המשימה.

הסרט הגרוע: צ'ארלי מרדכי - ביזיון משמים ממדרגה ראשונה. עוד שגיאה בשרשרת הטעויות של ג'וני דפ, שמתעצל לחזור ולהיות שחקן ונשען על גימיקים ילדותיים משומשים כדי להציל את הקריירה הדועכת שלו.

שחקן השנה: טום הארדי / מייקל פאסבנדר (אגדת האחים קריי/ סטיב ג'ובס)- שני השחקנים הבריטים מספקים את כל כשרונם ונשמתם. מה שמוכיח שלפעמים שחקן מאוד מוכשר יכול להציל פרויקט קולנועי אחד שלם.

שחקנית השנה: דאנה איבגי (את לי לילה) - גאונות – אין מילה אחרת להגדיר את ההופעה המצמררת ועוצרת הנשימה שאיבגי מספקת כאן.

[*]

סרטי השנה של רון פוגל:

10. מסווג חריג-בגלל הנועזות, הכנות והחיבור הלוקאלי ביצירת סלשר כשר למהדרין

9. אי התירס - בגלל היותו אות ומופת לקולנוע מתבונן - קולנוע של מעשים ולא של מילים

8. מרגריטה עם קש-הסרט הלהטב"י המרגש של השנה ,עדין ויפהפה

7. צלף אמריקאי-כי אין על המאסטר קלינט איסטווד שמביים סרט מלחמה לתפארת ומטלטל שוב ושוב את הצופה

6. פרש בודד - הוכחה נוספת לעוצמה של הקולנוע הניו זילנדי. מחוספס ולא מתפשר

5. הקול בראש-הסרט המצויר האולטימטיבי. מזמן לא התרגשתי כמו בסרט הזה

4. היורד למעלה - דרמה קיומית קטנה ומקסימה ,קולנוע אורבני במיטבו

3. את לי לילה - סרט שמגיע לשיאי רגש בלתי נתפסים. תסריט גאוני ומשחק מפעים

2. לוויתן-משיאי הקולנוע הרוסי, אלגוריה מדכדכת המוטחת בפני הצופה

1. מקס הזועם כביש הזעם-אורגיה של אקשן. הרבה מעבר לסרט, אפוקליפסה במיטבה ושרליז תרון אחת גדולה מכולם.

[*]

הסרט הכי טוב שלא הופץ מסחרית: האדמירל- שובר הקופות הגדול ביותר בתולדות הקולנוע הקוריאני, סרט שגם בהקרנות במסגרת הפסטיבל הקוריאני השנה בארץ מילא את האולמות עד אפס מקום. צ'וי מין סיק בהופעה מדהימה.

הסרט הגרוע: משחק באש - חוץ מאוכל נאה אין בסרט כלום

שחקן השנה: קליף קרטיס (פרש בודד) - סוף סוף זוכה קרטיס להכרה כאחד מבכירי השחקנים בניו זילנד.

שחקנית השנה: לירון בן שלוש (את לי לילה) - גם כתבה את התסריט עם אסף קורמן, גם ביססה את הסיפור על חייה האישיים וגם קורעת את המסך מרוב עוצמה.