Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: בירדמן - ראיון עם אמיר וולף, במאי ציפורי חול

אמיר וולף תמיד היה פנאט של סרטי ג'יימס בונד. הוא אהב אותם עד כדי כך שבילדותו הוא ביקש מהספר שלו שיעשה לו תספורת כמו לשון קונרי. הספר, כמובן, סירב לעשות לילד מפרצים. אבל כאן לא הסתיימה אהבתו של וולף לסוכן בשירות הוד מלכותה: הוא נהג ללכת לבית הספר כשהוא לבוש בחליפה ועניבה ומחזיק באקדח צעצוע שכתוב עליו 007. בנוסף לבונד, בילדותו הוא אהב גם את סרטיו של וודי אלן. קיטוב כזה, בין המסחרי לאיכותי, נדיר למצוא אצל ילדים, ועכשיו כשהוא בן 36, אפשר לזהות ב"ציפורי חול", סרטו הראשון באורך מלא, קוטביות נוספות.

הקוטביות מתקיימת בשני המישורים בהם הסרט מתנהל. הראשון הוא סיפורו השבלוני של אמנון (אמנון וולף) בלש גרוש שחוזר מהשעיה על מנת לחקור רצח. המישור השני מתמקד ברומק שטיין (עודד תאומי), רמאי שמתחזה לניצול שואה כדי להתחבב אל ניצולות אחרות במטרה לגרום להן לתת לו את הרנטה שלהן. החלק הזה מכיל רפרנסים תיאטרליים וקולנועיים שיבינו אותם בעיקר חובבי התרבות הגבוהה. "באופן מכוון הלכתי לבנאליה של סרטי משטרה אמריקאים והשתמשתי בכמה שיותר קלישאות." מסביר וולף. "לאמנון יש כתם בעבר וגרושה וילדה בהווה. בתוך זה קיים סיפור נוסף עם עודד תאומי, סיפור מופרע שנועד להשפיע ולהרעיד את עולמו של אמנון".

אתה שחקן, במאי קולנוע, במאי תיאטרון ומורה לקולנוע. באיזה מהכובעים האלה אתה מרגיש הכי בנוח?

"בכולם אני מרגיש בנוח, אבל בכל פעם שאני חובש כובע אחד אני רוצה לחבוש את האחר. עכשיו אני מביים את 'לוויה חורפית' של חנוך לוין, אז חסרה לי שם מאוד המצלמה. כשביימתי סרט, הייתה חסרה לי הבמה. בכל פעם זה משתנה".

[*]

(בתמונה: אמיר וולף, צילום: נעם יוסף)

עבדת על "ציפורי חול" 6 שנים. מה גרם לך לעבוד עליו זמן כה רב?

"לאורך השנים אני כל הזמן הייתי עם עיניים נשואות לסרט. מהרגע שסיימתי לכתוב ופגשתי את המפיק - תוך שנה היינו על הסט. כמה חודשים לאחר מכן הסרט כבר היה גמור לחלוטין. הקושי היה בכתיבה. שם אני מרגיש פחות בנוח מאשר מול שחקנים או מול מצלמה. לקח לי הרבה זמן להתבשל עם זה ולהוציא את זה. עוד דבר שהוסיף זמן זאת המחשבה שמדובר בנושא רגיש שצריך לטפל בו בעדינות מסוימת". איך נולד הרעיון לסרט?

"הסרט הוא אסופה של כמה דברים שהצטברו לי בראש. כשהייתי בצבא קראתי ידיעה באחד העיתונים על קבצן שנמצא מת באיזו עיר ברוסיה ולא היו לו שום סימנים מזהים. לא היה ברור למה שמישהו ירצח אותו. כשהתחילו לחקור לעומק את הפרשה, גילו שזה בנאדם שהיה מסתנן לסעודות אבל של נפטרים. זה התחבר לי לעוד משהו שתמיד ריתק אותי: קראתי מאמרים על כך שהשואה היא חלק מהאתוס הישראלי אבל יש אנשים בארץ שהשואה היא לא חלק מהביוגרפיה שלהם. נוצר איזה דיון האם הם מרגישים חלק מהאתוס או לא. חשבתי על אותו קבצן שהיה לי מהרעיון הקודם, שמנסה לחדור לתוך הקבוצה הזאת. חשבתי על הרעיון הזה כמה שנים לפני שהתחלתי לכתוב. הוא היה לי בראש ב-2005, בזמן שעשיתי את סרט הגמר שלי לאוניברסיטה בו שיחק אמנון וולף. אמרתי לעצמי שאני חייב להוסיף עוד סיפור כי אני רוצה את אמנון בסרט הזה".

לא חששת מהשילוב בין סרט שואה לקומדיה שחורה?

"בדקנו כל הזמן את התסריט כדי לראות שאנחנו לא מגזימים ולא יוצרים זילות. אבל אני חושב שההומור פה הוא סוג של נשק של הדמויות האלה ששרדו והגיעו לפה והן נמצאות בישורת האחרונה שלהן. ההומור הוא כלי נשק שעוזר להם עם הסיוטים והטראומה שמלווה אותם".

לצד נושא השואה, יש משהו לא ישראלי בהוויה של הסרט. מה שיוצר את התחושה הוא הסצנה במועדון הג'אז, המסעדה הבווארית, והסצנות בתיאטרון ובמועדון הריקודים. "זה חלק מההוויה שלי", מסביר וולף. "הרגשתי כל הזמן שיש צורך לנסות לברוא תל אביב שהיא לא לגמרי תל אביב מציאותית מבחינת האירופאיות שלה בגלל שהקבוצה הזו שאני הכרתי, של אותם פולנים או מהגרים מהמשפחה הרחוקה שלי, אלה אנשים שחיים פה ועכשיו עם עין לשם במוזיקה שהם שומעים, בלבוש שלהם ובאיך שהם מדברים".

אחד השותפים שלך לכתיבת התסריט היה אביך. מדוע בחרת דווקא בו ואיך היה לעבוד איתו?

"זה קרה באופן מאוד טבעי כי הוא בעצם באופן לא פורמלי המורה הראשון שלי לקולנוע. הוא חובב קולנוע מושבע ולקח אותי לסרטים רבים בתור ילד. הוא עורך דין שהלך ללמוד קולנוע בגיל מבוגר. הוא עשה סרט קצר, זכה בפרסים, וחזר למשרד. באיזשהו שלב כשהייתי תקוע עם אחת הורסיות, נתתי לאבי לקרוא והוא הציע כמה רעיונות. לא תכננו לכתוב ביחד - זה פשוט קרה. אבא שלי היה כותב על ניירות ואני על מחשב ואז היינו עורכים את זה ביחד. אני חושב שמה שיפה הוא שבגדול אנחנו אוהבים את אותו סוג של קולנוע למרות שיש בינינו כמה שנים הפרש. הפרספקטיבות היו שונות, אבל הן התערבבו יפה. אנחנו נהנינו".

"ציפורי חול" הוא סרט שהושפע מסרטיו של אברהם הפנר, שהיה מרצו של וולף בקולנוע והלך לעולמו לפני שנה וחצי, ולכן הוא גם מוקדש לו. " כששמעתי שהפנר מלמד באוניברסיטת ת"א נורא רציתי ללמוד אצלו", נזכר וולף. "אני מאוד אוהב את סרטו 'לאן נעלם דניאל וקס' וגם את 'לאט יותר'. כשאני מסתכל על הסרטים שלו ועל התקופה שבה הם נוצרו, זה קרה בתקופה של הז'אנר הלאומי-הרואי, התקופה של הצבר, ופתאום הגיע הפנר עם מרידה ולקח את המצלמה פנימה."

בשיעור הראשון של הפנר, הסטודנטים הראו תרגילים קטנים שכללו כמה שוטים של צילום. הוא הסתכל על התרגילים, קבע לסטודנטים מי יהיה צלם, שחקן ובמאי, ביקש מהם להתאחד לקבוצות ולהגיש סרט בין דקה וחצי לשעה וחצי. שם וולף התאהב בהפנר טוטאלית. "היה משהו בגישה שלו שאני מנסה לאמץ היום. הוא לא היה מבקר אותך. קודם כל הוא היה אומר שמה שעשית הוא שווה ושאין דבר כזה סרט רע. נשארנו חברים נורא טובים. הוא קרא כמה דראפטים מוקדמים. לדאבוני, בשנים האחרונות, הוא לא היה יכול להיות מעורב בזה אבל זה היה הכי טבעי להקדיש לו את זה."

[*]

ספר על תהליך הליהוק של הסרט. מדובר בקאסט של תיאטרון.

"התסריט חייב קבוצת גיל מסוימת והמשיכה הטבעית שלי - יש בה רטרו. השחקנים האלה הם השחקנים האהובים עלי מאז שאני זוכר את עצמי. עוד לפני שהתחלתי את תהליך ההפקה, פשוט החלטתי לשים תמונות על השמות של הדמויות. הכנתי לעצמי איזה קלסר ואני חושב שהוא עד היום ב-90 אחוז מדויק. כל האנשים שרציתי מופיעים בסרט. אני מחפש בתיאטרון את הקולנוע ובקולנוע את התיאטרליות. היה משהו מאוד מענג להסתכל על השחקנים עשירי הניסיון האלה על הסט עושים טייק ועוד טייק טוב יותר מהקודם. יש להם היכרות אבסולוטית עם הכלי שלהם כשחקנים - הקול והגוף שלהם".

היו לך חשש לעבוד עם קאסט ותיק ומרשים כזה בסרט הראשון שלך באורך מלא?

"במפגש הראשון - כן. אבל אחר כך זה התחלף אצלי בתחושה של רוגע. זה הסרט הראשון שלי ואני הייתי הילד על הסט וגם הצוות הוא וותיק ומנוסה והרגשתי שאני יכול להישען עליהם. אבל הם כולם, גם הצוות וגם השחקנים, נתנו לי את ההרגשה שזה הסרט הראשון שלהם. זה הרגיש ברגעים הכי כיפים שלו קצת כמו סרט סטודנטים ענק כי כולם היו בעניין ורצו קדימה ולא הייתה הרגשה של היררכיה. כולם היו יחידה אחת".