Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: מה באוזן? - מדור ביקורות סרטי DVD של חודש מאי

מדור ביקורות ה-DVD החודשי של אתר "סרט" ו"האוזן השלישית" ממשיך עם חמישה מסרטי חודש מאי, שלא יצאו לאקרנים על המסך הגדול בישראל: דרמת המלחמה "71" , סרט הפשע "המסירה", הקומדיה המדוברת "ראיון סוף", הדרמה הקומית "בגסות" וסרט ערפדים איראני.

את כל הסרטים ניתן למצוא בספריית "האוזן השלישית" בתל אביב ובאתר האינטרנט של "האוזן השלישית"

[*]

71

הסרט מתרחש בשנת 1971 בבלפסט, צפון אירלנד, השסועה במלחמת אזרחים בין הפרוטסנטים והקתולים. ג'ק אוקונל ("לא נשבר") מגלם טירון בריטי בשם גארי הוק, שנשלח להשליט סדר בין הצדדים, אך מוצא עצמו נטוש מפלוגתו עמוק בתוך שטח עוין, שרואה בו כאויב. הסרט מתאר את ניסיונו של גארי לשוב לבסיסו תוך התחמקות מכנופיות שונות שרוצות להרגו ומציאת מקלט בקרב אנשים, שלא איבדו את אנושיותם בזמן המלחמה.

חוזקתו של "71" היא בסצינות מרדף אורבניות ואינטנסיביות ובתחושת לחץ וחרדה שבמאי הסרט יאן דמאנג', לו זה סרט הביכורים, מצליח להעביר בריאליסטיות מרשימה. החולשה שלו היא שלצופה המגיע בלי ידע מראש לגבי הסכסוך בצפון אירלנד, העלילה יכולה להרגיש מפוזרת מדי, כשלא תמיד ברור מי נלחם במי ודמותו של הוק, לא מפותחת בפן הרגשי יתר על המידה ומאופיינת בקווים כלליים ומוכרים מדי של הטירון, שנמצא במשחק שגדול על מידותיו ומצליח למצוא בעצמו כוחות שהוא לא ידע על קיומם.

בסופו של דבר מדובר בדרמת מלחמה מהודקת למדי, שיש בה כח לסחוף את הצופה במהלך הסרט, אך היא לא נחקקת בזיכרון לאורך זמן רב.

לעמוד הסרט באתר האוזן: 71

המסירה

אם שמעתם על הסרט הזה סביר להניח שזה היה בתור הסרט האחרון של ג'יימס גנדולפיני, שנפטר חודש לאחר תום הצילומים. גנדולפיני מספק את הסחורה בסרט ומעורר סנטימנטליות בדמות נוספת שמשלבת קשיחות ופגיעות, אך מי שגונב לו את ההצגה ובגדול הוא טום הארדי ("מקס הזועם").

הארדי מגלם את בוב סגינובסקי, בחור בודד, ביישן ופסיבי, שעובד בבר שכונתי בברוקלין שמשמש כמכבסה להעברת כספי עבריינים בבעלות בן דודו מארב (גנדולפיני).הארדי מספק בסרט זה את תפקידו הטוב בקריירה, כאשר דמותו מתפתחת לאיטה, משירה שכבות של הגנה מעליה ומגלה צדדים חבויים שמסתתרים תחת המעטה הפסיבי והרך.

הבעיה בסרט ניצבת באופן בו מתפתחת העלילה שכתב דניס להאן, שאף כתב את הספר על פיו מבוסס הסרט. להאן הוא סופר מוכשר שכתב ספרי מתח שעובדו לסרטים מצוינים כ"מיסטיק ריבר", "שאטר איילנד" ו"נראתה לאחרונה". בסרט זה הוא לוקח לראשונה בידיו את המושכות כתסריטאי ובונה עלילה שהיא מצד אחד מסועפת ואפיזודיאלית מדי ומצד שני לא שומרת על מתח ומסתורין ומתקדמת באיטיות ובאקסצנטריות, שמשולבות בבימוי מדוד של מייקל רוסקאם. אולי התיוג של "המסירה" כסרט פשע גורם לו לעוול. זהו לא סרט שמונע מעלילה וממתח, אלא עיקרו בפיתוח ועיצוב הדמויות העומדות במרכזו, בתצוגות משחק מצוינות ובבניית אווירה אפלולית וייחודית בעלת קצב משלה, שאינה מנסה לסחוף את הצופים לתוכה ומשלבת הומור אבסורדי עם תוגה ששורה על הסרט לאורכו. בזכות תצוגת המשחק של הארדי והאפשרות לראות את גנדולפיני בסרטו האחרון, "המסירה" הוא סרט לא אחיד ומאכזב במעט, אך גם ראוי לצפייה.

לעמוד הסרט באתר האוזן: המסירה

ראיון סוף

כל כך הרבה כבר נכתב על הקומדיה הפרועה של הבמאים סת' רוגן ואוון גולדברג, שכמעט וגרמה למלחמה בין צפון קוריאה לארה"ב, בוטלה להקרנות בארה"ב מחשש לפיגועי טרור (והופצה לבסוף באופן מוגבל) וגרמה לחשיפת מיילים רגישים ולהדלפת סרטים של אולפני "סוני" על ידי האקרים צפון קוריאניים, שאין לסרט שום סיכוי לעמוד בהייפ שנוצר מסביבו. אבל אם מתעלמים מכל הבלגאן האטומי שהסרט חולל, שיכול לפרנס סרט פארודי בפני עצמו, אנחנו מקבלים עוד קומדיית סטלנים חביבה של רוגן וג'יימס פרנקו, שמשחזרים את ההומור השנון ובו זמנית וולגרי, שאפיין אותם בסרטיהם המשותפים הקודמים "פיינאפל אקספרס" ו"סוף".

פרנקו מגלם את מנחה הטלוויזיה דייב סקארלאק, שמאוהב בעצמו לחלוטין ומנחה תכנית אירוח שטחית וסנסציונית. רוגן מגלם את מפיק התכנית אהרון רפפופורט ששואף להתעסק בחדשות משמעותיות יותר, שאיפה שמתגשמת לאחר ששליט צפון קוריאה, קים ג'ונג-און, מביע את הערצתו לתכנית ומסכים להתראיין בה בראיון בלעדי.

רנדל פארק, בתפקיד השליט הצפון קוריאני, עושה עבודה מצוינת ומצליח לשלב בין הצד הפסיכוטי של המנהיג לבין צד רך יותר, שנחשף בקשר החברי שמתפתח בינו לבין דייב ומבוסס על הקשר שקיים הרודן במציאות עם הכדורסלן דניס רודמן. ככל שהסרט הולך ומתקרב לסופו כך ההומור בו נהיה יותר אנרכי וקיצוני ופחות מצחיק, אך לאורך מרבית "ראיון סוף" הוא שומר על איזון בין הצד הקומי לבין ביקורת ארסית על התקשורת באמריקה ועל ההתערבות האמריקאית במדינות זרות וכמובן שהוא לא שוכח לתפקד כסרט "ברומנס" קלאסי עם רוגן ופרנקו, שהקשר החברי ביניהם מחוץ למסך, ניכר בכימיה שלהם בסרטיהם.

"ראיון סוף" לא ראוי להישפט לפי הבלגאן שהוא גרר, אלא כקומדיה משעשעת נוספת, גם אם לא אנינת טעם ומוגזמת לעיתים, של הצמד פרנקו ורוגן.

לעמוד הסרט באתר האוזן: ראיון סוף

בגסות

סרטו הראשון של השחקן ג'ייסון בייטמן ("משפחה בהפרעה") כבמאי, שמככב גם כשחקן הראשי, בקומדיה שחורה על גאי טרילבי, בחור לא יוצלח בשנות ה-40 לחייו, שמוצא פרצה בחוק, שמאפשרת לו להתחרות בתחרות איות לילדים.

בייטמן מנסה לשלב בסרט בין מהתלה קומית מרושעת בה הגיבור מתעמר בכל הסובבים אותו כולל בילדים המתחרים בו, לבין סרט פיל-גוד בו נרקמת ידידות יוצאת דופן בין גאי לבין ילד הודי חמוד להפליא ובודד. הבעיה היא שהשילוב הזה לא עובד – הדמות שבייטמן משחק היא כל כך לא נעימה ומעצבנת, שקשה לרצות בטובתה, סיפור המסגרת של העיתונאית שמלווה אותו ומתאהבת בו הוא לא אמין והחיבור בין הומור שחור וסרקסטי לבין תחרות האיות לילדים החביבים פשוט לא מצחיק ברוב המקרים.

לזכותו של הסרט ייאמר כי יש בו ניסיון ליצור הומור ייחודי וכי הפרמיס של בחור מבוגר המשתתף בתחרות איות לילדים מהווה בסיס מעניין לסרט, שלא מנוצל עד תומו, אך בסופו של דבר חווית הצפייה בו נעה בין שעשוע קל לחווית צפייה מעצבנת ולעיתים אף לא מהנה. ייתכן כי עדיף לבייטמן לשמור את כישוריו הקומיים לקריירת המשחק המצליחה שלו ולחטוא פחות בבימוי.

לעמוד הסרט: בגסות

A Girl Walks Home Alone At night

מבקר: זוהר צלח

סרט ערפדים איראני (בהפקה אמריקאית), המתרחש בעיירת רפאים איראנית בה מתגורר צעיר בשם אראש יחד עם אביו, חוסיין, נרקומן ומהמר כפייתי, שחייב כסף לפושע המסוכן של העיר, סעיד. אראש פוגש באחד הלילות בחורה מסתורית שמסתובבת לבדה בלילות ומגלה כי היא ערפדית ויחד השניים מנסים לשפר את עתידם שנראה חסר תקווה.

סרט הביכורים של הבמאית אנה לילי אמפירור מקוטלג כ"מערבון הערפדים האיראני הראשון" וזה בהחלט תיאור די מדויק לסרט. הסרט מצולם כולו בשחור-לבן שבהחלט מצליח לעבוד ויחד עם הפסקול המצוין אלו נקודות האור המרכזיות בסרט בו יש בעיה מרכזית אחת: חוסר עניין המוחלט בעלילה. מדובר באחד מהסרטים המשעממים שראיתי לאחרונה. הסגנון הייחודי שלו מצליח למשוך את תשומת הלב לזמן מה, אך העלילה גורמת לאיבוד העניין מהר מאוד.

לא מדובר בסרט אימה "קלאסי" מבחינת הז'אנר, שכן הוא מנסה לגעת במגוון רחב יותר של ז'אנרים ונושאים, אבל לטעמי הוא נכשל במה שאמור להיות הבסיס של כל סרט באשר הוא – לא לשעמם את הצופה. יש לציין כי הסרט זכה לשבחים רבים ברחבי העולם ונחשב לאחד מסרטי האימה המוערכים של 2014, כך שיש סיכוי שאני פספסתי משהו וכי ישנם צופים שיתחברו לסגנון הייחודי שלו.

לעמוד הסרט : לחצו כאן