פסטיבל דוקאביב: מרלון ברנדו, ראסל ברנד ועוד המלצות צפייה

לקראת פסטיבל "דוקאביב", שנפתח היום בסינמטק תל אביב ויציג עד ה-28 לחודש מגוון סרטים דוקומנטריים נבחרים מרחבי העולם, סקרנו עבורכם מספר מהסרטים המסקרנים ביותר שיציגו בפסטיבל.

אמת מרצדת

מבקר: זוהר צלח

סרטה של פיטרה ברטקלי מתרחש באפגניסטן ומתמקד בארכיון הסרטים בקאבול, שמתחת להריסותיו מתגלים סלילים ישנים שהיו חלק מאותו ארכיון. איברהים אריפי, קולנוען שנכלא ונמלט לגרמניה, חוזר למולדתו ומנסה להציל ולחשוף את מה שנשאר מהסרטים אותם הטאליבן ניסה להשמיד.

הסרט עוקב אחרי איברהים, שמעסיק אנשים המנקים, משחזרים, מתעדים ומקרינים יצירות קולנועיות מהימים, אותם הוא מכנה "הימים הנורמלים", לפני שהמדינה שינתה את פניה ונהרסה. מי שעומד במרכז הסיפור הוא איברהים, שאישיותו הקשה בולטת כבר מתחילת הסרט, ולמרות הבעייתיות שבהתנהגות הבריונית שלו, התושייה שלו מעוררת הערצה.

הסרט מתקדם לאט, לעיתים לאט מדי, ומציג קטעים נרחבים מההיסטוריה של אפגניסטן, החל משנות ה-70 שנחשבות לשנים היפות של המדינה, דרך ההשתלטות הקומוניסטית על המדינה ועד הקרב בקאבול בשנות ה-90 ועליית האיסלאם הקיצוני. למרות חשיבותו של הסרט, מבחינת עשייה קולנועית הוא לא מרשים במיוחד. הוא דורך במקום לחלקים ארוכים מדי, ובהחלט היה יכול להיות אפקטיבי יותר אם היה קצר ב-30 דקות. יחד עם זאת "אמת מרצדת" הוא סרט חשוב על אדם שמנסה בכל כוחו לשמר את ההיסטוריה והמסורת של המדינה שלו, ועושה זאת עם תשוקה אמיתית.

מעבר להיותו סרט חשוב על מורשת והיסטוריה, זהו סרט חשוב לאוהבי קולנוע בכלל. הסצנות בהם מגיעים אותם סרטים אבודים לכפרים שלא ראו קולנוע מעולם, ותגובתם לצפייה הראשונה בחייהם בסרט כלשהו הן מרגשות מאוד ומוכיחות שכוחו של הקולנוע הוא גדול אף יותר ממה שאנו חושבים.

ברנד: הנה הוא בא

מבקרת: מור קומפני

מיהו ראסל ברנד? קומיקאי ענק או בלון נפוח שיצא משליטה? אדם שתהילתו גרמה לו לאבד את האחיזה במציאות מרוב מגלומניה או גאון עם רצון כן ואמיתי לשנות את העולם? על כל השאלות האלו ועוד מנסה הבמאית המבריקה אונדי טימונר ("Dig", "אנחנו חיים בפרהסיה") לענות במעקבה אחר האייקון. ברנד עצמו פתח לטימונר את הצוהר לארכיונים הפרטיים שלו ולחייו, אולם הפנה לה עורף כאשר ראה את התוצאה הסופית.

בניגוד לאותנטיות שאפיינה את סרטה הראשון "Dig" נתקלה טימונר בקשיים מול מושא הסרט, שלטענתה התערב שוב ושוב בעריכתו ואף אסר בשלב מסוים להקרין חלקים ממנו. מתוך רצון להתחשב ולא לפגוע בברנד, בילתה טימונר כמעט שנה בחדר העריכה עד שלבסוף הורתה לברנד לתת לה להיות אחראית על מלאכת הבימוי. בראיונות שנערכו עמה לאחרונה ציינה כי ברנד והיא אינם מצויים בקשר ואינם מדברים זה עם זה. ברנד טוען כי "גילה לראשונה את מחיר האותנטיות" ואינו יכול לצפות בסרט. טימונר אף ציינה כי סבלה מכאב עצום וכפול הן מהפגיעה מברנד והן משום שקרא למעריציו לא לראות את הסרט. בסרט עוקבת טימונר אחר עלייתו המטאורית של ברנד, ילדותו בגרייס אסקס אנגליה כבן יחיד להורים שהתגרשו מהר, יחסיו הקרובים עם אמו ויחסיו המורכבים עם אביו. משם במעבר חד ללימודי המשחק של ברנד, התמכרותו לסמים ולמין, סקנדלים, שערוריות ציבוריות ולבסוף הנקודה הנוכחית בחייו כמשיח השמאל הבריטי המעוניין לעורר מהפכה.

המעברים בין התקופות הללו כאמור חדים, חדים מדי. זאת ככל הנראה משום שהתערבותו של ברנד הייתה רבה, וניכר כי פיסות חשובות בעריכה אבדו. עוד ניכר כי בניגוד לסרטיה האחרים, גם כאן התחזק רצונה של הבמאית להציג את מכלול הגיבור, על כל צדדיו, ולתת לקהל לשפוט. כך למשל מופיעות סצנות רבות שלו בשכונות עוני באנגליה, כאשר בסופו של דבר על אף רצונו הטוב מגיעה הלימוזינה ואוספת אותו הרחק אל עולמו המתירני מה שמעמיד בגיחוך את עמדותיו. חלק נוסף מתמקד ביחסיו של ברנד עם אשתו לשעבר, כוכבת הפופ קייטי פרי אך הוא מובא באופן שטחי, בכרונולוגיה מהירה (הכירו-התחתנו-נפרדו) שאינה תורמת למהלכה של היצירה.

סצנה מדהימה אחת יש בסרט הזה, כזו שאולי שווה בכל זאת את הצפייה בו- שיחה ישירה של טימונר עם ברנד. טימונר שואלת את ברנד אם נכונה העובדה כי הוא חושב שהוא חכם יותר מרוב האנשים. ברנד שואל אם מדובר בשאלה כלפיו או קביעת עובדה של הבמאית עצמה, והיא מודה שגם היא גיבשה לעצמה תיאוריה כזו. השיחה הקצרה הזו שלהם מרתקת אולם נראה כי היא מגלמת את הבעייתיות הרבה העומדת מרכז הסרט: טימונר התאהבה בגיבור שלה, היא התחשבה בו עד לכדי פירוק המבנה של יצירתה וכך נכשלה מלהציג זווית חדשה על אחת הדמויות המרתקות ביותר בתרבות הפופולרית של ימינו.

הפחד מ-13

מבקר: אלעד שלו

המשיכה לדמות של הרוצח, חשיפת החיים מאחורי הסורגים והכניסה לנפש הגיבור הרע פרנסו אינספור סרטים לאורך השנים. "הפחד מ-13" פועל בטריטוריה דומה, כשהוא מאפשר לנו לחוות בגוף ראשון את סיפורו של ניק יאריס, שישב 20 שנים בתא הנידונים למוות. אולם סרט זה מעניק פרספקטיבה שונה מהרגיל לדמות הרוצח ומציג דמות מורכבת, נעימה, אינטליגנטית ובעלת יכולות סיפור סיפורים מופלאה, שרחוקה שנות אור מדמותו של הרוצח הסטראוטיפי המצוי.

הבמאי דיוויד סינגטון מבצע בחירה חכמה כשהוא דואג לשמוט פרטים מידיעתו של הצופה. כך לדוגמא, עד חצי הסרט איננו יודעים מה העבירה בגינה מואשם יאריס ורק בחלקו האחרון של "הפחד מ-13" אנו מגלים האם או היה אשם בה או לאו. סינגטון מותיר את הבמה ליאריס, שמפליא בכישרון הסיפורי שלו לתאר את החיים מאחורי סורג ובריח בתא נידונים למוות, את יחסיו עם הסוהרים, התאהבותו בעולם הספרות, בריחתו הנועזת מהכלא ומערכות יחסים שניהל עם נשים שהגיעו לבקר אותו בכלא.

לעיתים מסתמך סינגטון יתר על המידה על סיפוריו של יאריס בלבד ועל שחזורים המלווים אותם, וכך ישנם רגעים בהם הסרט ארוך יתר על המידה וחוזר על עצמו במקצת. אך לאורך רוב אורכו מדובר בסרט תיעודי אינטליגנטי, שבדומה ליצירות הדוקומנטריות המצוינות "הקו הכחול הדק" ו"הג'ינקס" מצליח לחשוף אותנו לאישיות יוצאת דופן שנמצאת מאחורי הסורגים. אולם בניגוד ליצירות אלו, סרט זה אינו משנה את המציאות של גיבוריו, אלא רק מתאר אותה בדיעבד, וכך למרות העניין שהוא מעורר, הנפח והחשיבות שלו מצומצמים יותר.

הקשב לי, מרלון

מבקר: אלעד שלו

מרלון ברנדו היה אחד הכוכבים הגדולים ביותר בכל הזמנים, השחקן שהביא את "השיטה", בה הוא מתבסס על זכרונותיו וחוויותיו האישיות במשחקו, לקדמת הבמה ושינה את האופן בו הכוכבים ההוליוודיים משחקים מאז ועד היום. למרות היצירות הגדולות בהן כיכב והטרגדיות המתוקשרות שפקדו אותו, הוא מיעט לשתף את התקשורת בחייו האישיים.

לאורך השנים הקליט ברנדו מאות שעות של וידויים אישיים, זכרונות ילדות, מחשבות על משחק, על תעשיית הקולנוע ועל נושאים פוליטיים וחברתיים. הבמאי סטיבן ריילי הצליח לשים את ידו, בהסכמת משפחת ברנדו, על הקלטות אלו ויצר סרט דוקומנטרי ייחודי המורכב רובו מקולו של ברנדו המספר על חייו.

ריילי יצר אף דמות הולוגרמה המלווה חלקים מהסרט ומשחזרת את פניו של ברנדו לעיני הקהל. ברנדו עצמו דגם את פניו דיגיטלית לפני מותו וחזה כי עתיד הקולנוע יהיה בשחקנים משוחזרים דיגיטלים שלא יצטרכו כלל לשחק ויוכלו להופיע לאחר מותם. שחזורו הדיגיטלי של ברנדו בסרט מצליח להמחיש זאת בצורה מצמררת.

ריילי עובר על התחנות בקריירה של הכוכב החל מילדותו בצל אם אלכוהוליסטית שנטשה אותו בגיל צעיר ואב קשוח, דרך פריצתו עם הסרט "חשמלית ושמה תשוקה", זכייתו באוסקר על "חופי הכרך", דעיכתו ועד חזרתו למרכז הבמה בסרטיו של פרנסיס פורד קופולה "הסנדק" ו"אפולקיפסה עכשיו". קולו של ברנדו מלווה בסצינות מהסרטים בהם כיכב וברגעי מפתח בחייו כולל הטרגדיות שעבר עם משפטו של בנו באשמת רצח והתאבדותה של ביתו.

למרות שהסרט עוסק בחייו האישיים מלאי התהפוכות של ברנדו, הוא נמנע מסנסציוניות ומצליח להעניק מבט מעמיק אל תוך נפשו של אדם יוצא דופן שמצד אחד היה רגיש לצרכי החלשים, לוחם צדק שסירב לקבל את האוסקר על "הסנדק" והעלה אינדיאנית שתקבל את הפרס בשמו, ומצד שני אדם קשה, שהיה מסתכסך על הסטים של סרטיו ומודה כי לא היה אב מספיק טוב לילדיו.

האמביוולנטיות הזו באופיו של ברנדו, בשילוב ההקלטות המרתקות, ההימנעות מראיונות עם "ראשים מדברים" והשחזור הדיגיטלי של ברנדו, יוצרים סרט תיעודי נבון ומעניין, שמצליח לשפוך אור חדש על אחת הדמויות הידועות בתרבות במאה ה-20.