Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: דוקאביב: ביקורות

הממלכה המופלאה של פאפא אלייב

לסרט הזה הגעתי כי האולם לסרט אחר שרציתי לראות היה מלא ואני ממש שמח על כך. מכל הסרטים שראיתי בסופ"ש זה היה המרגש, היפה והטוב ביותר. יוצרי הסרט – טל ברדה ונועם פנחס - עשו כאן עבודה נהדרת בבחירות הסצנות שמלוות בשוטים נפלאים עליהן אחראי הצלם אורי אקרמן.

הסרט עוקב אחרי משפחה ממוצא בוכרי, משפחה חמת מזג ומוכשרת שעלתה לארץ מטג'יקיסטן ונשלטת ע"י הסבא– פאפא אלייב. למשפחה יש הרכב מוזיקלי מצליח המופיע ברחבי הארץ בשם משפחת אלייב. העלילה עוקבת אחרי השינויים שהמשפחה עוברת כשלאט לאט פאפא אלייב מאבד את השליטה המוחלטת בממלכה שלו.

מבחינת הסיפור שלו, לסרט יש את כל המרכיבים הנכונים - האנשים אחריהם הוא עוקב מביאים סיפורים מעניינים מאוד וברדה ופנחס מצליחים לתת תשומת לב לכל אחד מהם וגורמים לנו להתחבר אליהם. אני נהניתי במיוחד ממערכת היחסים המורכבת בין פאפא אלייב, הכריזמטי והמצחיק ועם זאת הדומיננטי והשתלטן, לצביקה, הנכד הצעיר שהיה בן טיפוחו של הסב שהפך למוזיקאי, אבל לדבריו נשאר במוזיקה רק מתוך כבוד לסבא, וכעת מנסה לחזק את הקשר עם אימו (שאיתה הקשר שלו משמעותי פחות, שכן שמגיל קטן היה קרוב מאוד לסבו).

הסרט מצליח לחשוף את הקונפליקטים שקיימים במשפחה בצורה נהדרת ומעלה שאלות נהדרות על מקום האישה במשפחה, הדומיננטיות של הסבא, המסורת המשפחתית שעומדת במבחן מול הקידמה והרצונות האישיים של כל אחד מבני המשפחה. את כל זה עושה הסרט תוך הצגה של הומור נפלא וכן אהבה אמיתית וכנה למוזיקה, שבסופו של דבר היא הדבר שמחבר את המשפחה הזו אבל גם הדבר שגורם לרוב הבעיות בתוכה.

בשורה התחתונה "הממלכה המופלאה של פאפא אלייב" הוא סרט מרגש על אהבה אמיתית למוזיקה ועל משפחה ומסורת, הוא מציע חוויה מאוד מעניינת ואם יש לכם הזדמנות – זה הסרט הראשון שאני מציע לכם לתפוס בפסטיבל.

[*]

לואי ת'רו: סרט הסיינטולוגיה שלי

למרות שלואי ת'רו יודע לעשות תכניות דוקומנטריות משעשעות ומחכימות, לסרט הזה הגעתי עם ציפיות נמוכות. בעיקר כי חשבתי שאחרי הסרט "סיינטולוגיה וכלא האמונה", שהשתתף בפסטיבל שנה שעברה והיה מבחינתי הסרט הכי טוב של הפסטיבל (ואחד הטובים בכלל שנה שעברה), אין הרבה מה לחדש בנושא.

סרטו של ת'רו מגיע מכיוון אחר לסיינטולוגיה – הוא מנסה ללמוד על האיש שעומד בראש הכנסייה הסיינטולוגית כיום – דיוויד מיסקביג'. ת'רו מחפש ללהק שחקן שישחזר רגעים היסטוריים וגם התרחשויות אלימות בהם מואשם מיסקביג' ע"י חברי כנסייה לשעבר. לשם כך חובר ת'רו למארק ראת'בון, לשעבר בכיר בכנסייה הסיינטולוגית. למרות שהסרט מתקשה לחדש הרבה בענייני הסיינטולוגיה, הוא עושה משהו מאוד חכם – במקום לרדוף יתר על המידה אחרי הסיינטולוגיה הוא גורם לאנשי הסיינטולוגיה לרדוף אחרי היוצרים ובכך חושף את הטירוף של הכנסייה הזו. תוסיפו לזה את חוש ההומור הנהדר של ת'רו שמוסיף המון לסרט, והתוצאה נהדרת.

נדמה שפרט להיעזרות במידע הפנימי שלו, ת'רו גייס את ראת'בון רק כדי לחשוף אותו ולנצל רגעים בהם יהיה פגיע, רגעים שבסופו של דבר מגיעים ובעיניי עושים את הסרט. הסרט לא ביצע את אותו אפקט שעשה "כלא האמונה" בשבילי, אבל מבחינת בימוי מדובר בסרט שלם יותר שמציג את הסיינטולוגיה מזווית קצת אחרת, גם אם הגילויים פחות מרעישים.

Strike a Pose

ב-1991 יצא הסרט הדוקומנטרי המהפכני "אמת או חובה", שעקב אחרי מדונה והרקדנים שלה במסע ההופעות שלהם ב-1990. מלבד המעקב אחרי המוזיקה וההופעות עצמם, הסרט היה מיני מאוד ואף כלל סצנות הומוסקסואליות של הרקדנים. אותו סרט הביא למרכז הבמה את המאבק למען זכויות ההומוסקסואלים וכן את המאבק נגד האיידס.

"Strike A Pose" פוגש את אותם רקדנים מהפכניים 25 שנה אחרי, כשהם בוגרים יותר וכבר מבינים את החשיבות של אותו סרט. הם מספרים על הפחדים שנאלצו להתמודד וגם על ההדחקה שלהם, שלא התאימה למדונה וחושפים פרטים מאוד מעניינים על הזמרת הענקית, וגם על עצמם.

הרקדנים מציגים סיפורים מעניינים ומדברים גם על החיים לצד כוכב ענקית כמו מדונה וגם על הצלקות שנשארו בחייהם לאחר מכן. אך לצערי, כבר בשלב מוקדם בסרט הדברים חוזרים על עצמם ומאחר והם מלווים בעשייה מאוד בינונית, התוצאה היא סבירה מינוס.