קאן 2017: הזוכים והסיכום של רון פוגל

אחרי שכל הסרטים הוקרנו שוב ביום האחרון למי שהפסיד את חלקם התכנסו השופטים בראשות פדרו אלמודובר והכריזו על הזוכים בפסטיבל השנה. כרגיל אצל אלמודובר אין רגע דל וחלק מהבחירות היו בהחלט מפתיעות שלא לומר תמוהות.

הפרס הראשי בתחרות "דקל הזהב" הלך ל"הכיכר" של הבמאי השבדי רובן אוסטלונד. עוד סרט ארוך כאורך הגלות שהוא יצירה מהנה, אך ממש לא הטובה ביותר בתחרות. בפרס התסריט זכו שני הסרטים המטרידים בתחרות בעיניי: "בכלל לא היית כאן " של לין רמזי ו"הריגתו של אייל קדוש" של יורגן לנטימוס. שני סרטים חריפים ועוכרי שלווה. בפרס השופטים זכה הסרט הטוב בתחרות לטעמי - "חסר אהבה" של הבמאי הרוסי אנדריי זביגיניצייב ואני מניח שנראה את הסרט על המסכים בישראל בעתיד הלא רחוק.

דיאן קרוגר זכתה בפרס השחקנית בסרטו הבינוני ומטה של פאטי אקין "משום מקום”. בחירה די תמוהה בעיניי, היו הופעות לא פחות טובות משלה, למשל מצד השחקנית וסיליניה מצוקובה בסרט "חסר אהבה". עוד בחירה מוצדקת ביותר היא ההכרזה על חואקין פיניקס, האיש והזקן, בשחקן הטוב ביותר על גילום הגיבור המיוסר בסרט "בכלל לא היית כאן".

סופיה קופולה זוכה בפרס הבימוי על סרטה "הנקמניות". איך? למה? כל התשובות במוחו הקודח של אלמודובר. בחירה שערורייתית. בפרס השני בחשיבותו ה"גרנד פרי" זכה הסרט היפה "120 פעימות לדקה" של רובן קמפילו. ניקול קידמן זכתה אף היא בפרס שנת ה-70 לפסטיבל. אני אישית מעריץ גדול של קידמן עוד כשהייתה נערה שמנמנה בסדרה האוסטרלית "ערוץ חמש המייל" . קידמן, שכיכבה בפסטיבל בשני סרטים, מציגה בסרטיה דמויות נשיות מורכבות וחזקות.

האם הייתה בשורה בפסטיבל קאן ה-70? בעידן שבו הטלוויזיה נחשבת לתעשייה פורצת גבולות, הקולנוע נדמה כמדדה מאחור. היו סרטים טובים ואפילו מצוינים, לצד רעים ומביכים, שעסקו בשלל נושאים כמו איידס, הגירה ובעיקר משפחות לא מתפקדות. חלק גדול מהסרטים ייעלמו במהרה וייזכרו רק על ידי אניני טעם, אבל האמנות השביעית עדיין חיה ובועטת ואני אהיה כאן בקאן גם בשנה הבאה.

[*]

ולסיום הנה המצעד שלי בקאן:

הרגע הכי כיפי: לצעוד על השטיח האדום (בהקרנת הסרט הקוריאני "דה ולינס")

הרגע הכי פחות כיפי :להפסיד את כיתת האמן של קלינט איסטווד

הרגע המרגש: לראות שוב את שריל לי בהקרנה של "טווין פיקס"

הרגע המפתיע: להבין מבחורה סינית בכניסה למסיבה שהיא בתהליכי גיור ולראות את מגן הדוד שהיא עונדת

הרגע המביך: להירדם בהקרנה

הרגע הקולינרי: לאכול מנת חלזונות נפלאים באזור העיר העתיקה

הרגע המשמח: להגיע לקאן

הרגע העצוב: לעזוב

ההנאה הכי גדולה: לדווח כל יום ובאהבה לקוראי האתר. נתראה בשנה הבאה!

• תודה מיוחדת לאבנר שביט ואורון שמיר הנפלאים

לכל הדיווחים מהפסטיבל ולכל עמודי הסרטים המתחרים בתחרות הרשמית היכנסו למתחם הפסטיבל