קאן 2019: המתים לא מתים ומפגשים עם טילדה סווינטון, ג'ון קרפנטר וג'ייסון אייזקס

אני מתמיד וחוזר שוב בפעם הרביעית ברציפות לפסטיבל הקולנוע הגדול והחשוב שבעולם בקאן שבריביירה הצרפתית. מאז שנה שעברה הספקתי להפוך לאבא בפעם השלישית לקים המקסימה, להיות בפסטיבלי הקולנוע בבוסאן בדרום קוריאה ובטאלין באסטוניה ואפילו לעבור דירה, אבל אין כמו התורים הלא נגמרים, הבדיקות הבטחוניות והלחות של קאן. זהו ככל הנראה פסטיבל הקולנוע האינטנסיבי ביותר שקיים על פני הגלובוס ואני כאן כדי לצפות בסרטים ובעיקר לצלול ל-12 יום של שיכרון חושים.

אני מגיע זו השנה השנייה לדירת הסטודיו החמודה שיתרונה בקרבתה למרכז העניינים . לאחר מכן, כמו בשנה שעברה, העיתונאים צופים בטקס הפתיחה ובסרט הפתיחה בלייב. עמדתי שעה וחצי בתור כדי שאספיק להיכנס להקרנה ונזכרתי כמה התורים להקרנות בקאן מכלים את הזמן. לסרט הפתיחה,אולי מתוף ניסיון לשדר מגניבות ורוח צעירה (הרי מדובר בפסטיבל שמרן בסך הכל שעד היום נמצא בריב עם אנשי נטפליקס לגבי הקרנות סרטיהם בפסטיבל כשבקאן טוענים שסרט שלא מוקרן בבתי הקולנוע הוא שערורייה) נבחר הסרט ״המתים לא מתים״ קומדיית זומבים של הבמאי ג׳ים ג׳רמוש בכיכובם של ביל מורי ,אדם דרייבר ואפילו טום וויטס.

הסרט המשעשע שהופך די טרחני לקראת סיומו מספר על עיירה שלווה באמריקה שהופכת קורבן למתקפת זומבים. כל הסרט הוא שילוב בין מחווה מאד מודעת לעצמה לסרטי אימה סוג ג' (כולל בדיחות בסגנון ״איך אני יודע שכל זה ייגמר רע? כי הבמאי נתן לי לקרוא את כל התסריט״) בשילוב אמירה חברתית על כך שבימינו הפכנו לזומבים שמתנהגים כמכונות צריכה שאינן יודעות שובע. כחובב אימה אני נהניתי מהסרט, אולם מדובר בקומדיה חביבה ותו לא. בהקרנה הקהל צחק ועלז אבל לקראת הסיום הסבלנות של כולם כבר די אזלה. מה לא עושים כדי ליצור את הרושם שהפסטיבל מתעדכן וצועד עם הזמן.

אחרי לילה גשום,הבוקר בקאן סגרירי וקר. הלכתי למפגש במסגרת ״השבועיים של הבמאים״ עם אחד מיוצרי האימה המבריקים של הקולנוע האמריקאי- ג׳ון קרפנטר, שיקבל פרס מהפסטיבל על פועלו בערב . יחד עם ידידי מנהל פסטיבל קולנוע בשווייץ היינו לשעה ומשהו בעולמו של יוצר מבריק ומהפכני אבל מאוד צנוע. קרפנטר סיפר על מלחמתו התמידית באולפנים ובמפיקים וברצונו לשמור על החופש האמנותי שלו. על כך ש״ליל המסיכות״ לא בדיוק הצליח בהתחלה וזכה לביקורות צוננות עד שהוקרן בניו יורק ושם התחילו להבין שמדובר ביצירת מופת. קרפנטר הגבוה והצנום עם זנב הסוס הוא ממש לא הבמאי השגרתי. רבע שעה אחרי תחילת השיחה עם המראיינים הצרפתים הוא שאל את הקהל אם הם משתעממים כמוהו ואמר שישמח לדבר גם על ספורט ומוסיקה והוא בכלל חושב שצריך לכבד את דריו ארג׳נטו, במאי האימה האיטלקי (שהיה באולם) ולא אותו.

[*]

(במאי האימה ג'ון קרפנטר. צילומים: רון פוגל) לשאלה על האם הוא מאמין שהאדם הוא טוב מטבעו הוא ענה שכן. הוא אמר שהקולנוע נותן לו תקווה לימים טובים יותר וציין את שלטון טראמפ כנקודת שפל בהיסטוריה של ארה״ב. לשאלתי על פחד הוא השיב כי אנשים תמיד אוהבים לפחד ביחד ולכן סרטי האימה ימשיכו לשגשג. הוא סיפר על מסע ההופעות המוסיקלי שהוא עורך בשנים האחרונות ועל כך שהוא היום אדם מרוצה מהחיים וממש לא בוער לו לעשות עוד סרטים. את השיחה עם קרפנטר במלואה אפרסם בקרוב באתר.

יצאנו מהמפגש ואני הלכתי לתפוס מקום בתור לסרט הצרפתי המדובר ״עלובי החיים״ של הבמאי המסקרן בעל השם הייחודי ״ליידי לי״ .אני אמור לראיין בעוד יומיים את הבמאי ואחרי שראיתי את הסרט אני כבר לא יכול לחכות. ״עלובי החיים״ הוא סרט היפר-ריאליסטי שנעשה בהשראת המהומות שהתחוללו בפאריז ב-2005. קבוצה של שוטרים מתעמתת עם צעירים כהי עור בפרברי פריז בסרט שמציג את הפרברים כאזור מלחמה לכל דבר ועניין. סרט עם כמה סצנות קשות לצפייה, אלים מאוד וגם מאוד אנושי שמסתיים בסימן שאלה גדול .

אחרי הסרט הלכתי למסיבה של חברת הפקות סינית שאחראית על הסרט ״סקייפייר״, סרט אסונות עם תקציב ענק שהוא בעצם הפקה סינית בריטית .הסרט ייצא לאקרנים בסין בסתיו ואולי גם במערב. כוכב הסרט הוא השחקן היהודי ג׳ייסון אייזקס החביב. אני מציג את עצמי והוא מתחיל לדבר איתי בעברית ומספר לי על המשפחה שלו בהרצליה פיתוח ועל אחיו ששירתו בצה״ל. אייזקס מוכר בעיקר בזכות הופעותיו כלוציוס מאלפוי הרשע בסדרת סרטי הארי פוטר. הוא מספר על הקושי להיות שחקן מערבי בין עשרות שחקנים סינים ועל גודל ההפקה .אנחנו מסכימים שהסינים בדרך להשתלט על העולם.

[*]

(רון פוגל והשחקן ג'ייסון אייזקס)

ערב יורד על קאן .נהיה שוב קר ואז מציע אדו שנלך לבקר את ידידתו טילדה סווינדון שנמצאת במלון ממש לא רחוק מהמסעדה ואני כמובן שמח לפגוש את הדיווה המדהימה הזו שמככבת השנה בסרט הפתיחה ומתגלה כאדם מסביר פנים להפליא. מדהים שבמציאות היא נראית יותר טוב מאשר על המרקע. מאוד גבוהה ומרשימה. כבר חצות בקאן בצער רב אני נפרד מהגברת סווינדון ומסיים עוד יום גדוש בריביירה.

[*]

(רון פוגל והשחקנית טילדה סווינטון)