Seret מהעבר: 30 שנה לעולמו של ויין

ב-1987, בחור צעיר בשם מייק מאיירס הופיע בתוכנית הקנדית "”It's Only Rock & Roll, ישב במשך דקה שלמה על שולחן פיקניק בגן, עם חולצת פלאנל למותניו וכובע בייסבול על ראשו, ודיבר בחיקוי "מטאלהד" (מעריצי ה-"Hair Metal" של סוף שנות ה-80) על ההבדל בין "גיטרת אוויר" ל-"סינתיסייזר אוויר". מכאן והלאה, אותה הדמות, שענתה לשם "ויין קמפבל", ליוותה את מאיירס בכל שלב בחייו: צילומי קליפ של הזמר המקומי כריסטופר וורד, תוכנית המוזיקה "City Limits", המעבר למועדון הסטנדאפ הנודע "The Second City" בשיקגו ולבסוף, המעבר שיהיה מזוהה איתה לעד – ההצטרפות ל-"סאטרדיי נייט לייב" ב-1989, שם צורפה לה במהרה דמות סיידקיק – הגיק האקסצנטרי וחסר הביטחון גארת', בגילומו של הכוכב הגדול ביותר של SNL באותה התקופה, דיינה קארווי.

"עולמו של ויין" ("Wayne’s World"), סדרת המערכונים של ויין וגארת', שהציגה את השניים מנחים תכנית מוזיקה בטלוויזיה הציבורית מהמרתף של ביתו של הוריו של ויין ודנים (בדרכם שלם) בנושאי היום, הפכה מקוריוז קטן לסדרת מערכונים שמגייסת לשורותיה אורחים כמו טום הנקס ואירוסמית'. בשל ההצלחה מפיק העל של SNL, לורן מייקלס, פנה למאיירס בהצעה להפוך את המערכון המצליח לסרט, אך מאיירס היה מעט סקפטי: "לא חשבתי שהם אהבו אותו בכלל. התגובה הראשונית שקיבלתי לתסריט הייתה: 'אני לא מבין את זה'".

למאיירס כנראה לא תהיה קריירה כחוזה עתידות, כי "עולמו של ויין", שיצא לאקרנים השבוע לפני 30 שנה בדיוק, היה להיט מיידי: הוא התברג ישירות בצמרת מכירות הכרטיסים, הרוויח למעלה מ-183 מיליון דולר ברחבי העולם מול תקציב של 20 מיליון בלבד, התקבע כסרט המצליח ביותר שיצא אי פעם משורות SNL, זכה לפסקול שהגיע למקום הראשון במצעד הבילבורד (והוכרז כאלבום פלטינה ב-1997), הכניס ביטויים כמו "We’re not worthy!" ו-"שווינג!" ובעיקר השפיע על הקומדיה הבוגרת-ילדותית, שמאפיינת כל כך את ההומור האמריקאי העכשווי – מ-"סופרבאד" ועד "המשרד" ("כשראינו את זה בפעם הראשונה, אמרנו לעצמנו: 'זה מה שאנחנו רוצים לעשות'", אמר במאי ומפיק הקומדיות ג'אד אפטאו). אז איך אותו סרט, שמאיירס היטיב להגדיר כ"קומדיה מטומטמת שנעשתה ע"י אנשים חכמים", הגיע לאותו מעמד קאלט?

[*]

נתחיל בעלילה על קצה המזלג: מפיק טלוויזיה חלקלק (רוב לאו) נתקל בשידור "עולמו של ויין" באחד מהערוצים ביניהם הוא מזפזפ, ומזהה את הפוטנציאל בהעברתה לרשת הכבלים כדי לטפל בבעיית הפרסום של הספונסר הגדול ביותר שלו. בעוד ויין (מאיירס) וגארת' (קארווי) "עולים ליגה" ומנסים להבין את כוונותיו האמיתיות של המפיק, ויין פוגש בקסנדרה (טיה קררה), בסיסטית וסולנית להקה מקומית שהופכת את עולמו. "עולמו של ויין" נע בין מוקומנטרי (שבו הדמויות שבות ומדברות עם המצלמה, ומנסות לתפוס כמה שיותר את תשומת ליבה) לבין סרט "מטא", ששובר את הקיר הרביעי 24/7 לבין פארודיה עצמית מלאת הופעות אורח (מאליס קופר ועד חברו מיטלוף, שמת לאחרונה), עם כמות בדיחות שאינה מכבידה על הצופה ולא משאירה אותו משועמם או מבולבל לרגע. כך ברגע אחד, יכולים גארת' ו-ויין לדבר נגד התמסחרות בעודם לבושים במוצרי "נייקי" מכף רגל ועד ראש ושותים פפסי מול המצלמה, ובשני לשחזר שוט לשוט את הפתיח לסיטקום "לוורן ושירלי" – סתם כי הם יכולים. למרות שלא מעט בדיחות התחילו והסתכמו ב-1992 (לרוב בדיחות סקסיסטיות, שקיימות פה ושם), אותו חוסר התחשבות במבנה והחדירה של הפורמט הטלוויזיוני לקולנוע הופכים את "עולמו של ויין" לרלוונטית וחדה גם היום, בעידן ה-"Meme" והמודעות העצמית לזמניות של הומור מסוג מסוים. כך, מוד ה-"סטונרים" הקבוע של גארת' ו-ויין אינו רק מצחיק בגלל הדברים שהוא גורם להם להגיד, אלא כי הם מודעים במאה אחוז לכך שייתכן מאוד ובתוך שנתיים אף צעיר באיזור לא ידבר ככה (כבר אז, מעריצי המטאל השרופים פינו את מקומם למעריצים המתוחכמים יותר של הגראנג').

לא מעט מההצלחה הזו שמורה לא רק למאיירס או קארווי, אלא לשם פחות מוכר - במאית הסרט פנלופי סיפריס. הבמאית, לה היה זה סרטה הראשון בהוליווד המיינסטרימית, בילתה את העשור הקודם בעיקר בתיעוד תרבויות מחתרת צעירות הקשורות למוזיקה בסרטיה הדוקומנטריים "שקיעת תרבות המערב" (1981) הפרובוקטיבי, אודות סצנת הפאנק בלוס אנג'לס של שלהי שנות ה-70, וסרט ההמשך "שקיעת תרבות המערב חלק II: שנות המטאל" (1988), כשהאחרון הוביל את לורן מייקלס להביאה לכס הבמאית. "התקשיתי למצוא את מקומי כאישה ובמאית בתעשייה הזו במשך שנים רבות", אמרה בראיון ל-"ואניטי פייר", "כשקיבלתי את העבודה הזו, הייתי בת 45. עד אז, פשוט נאחזתי במה שיש לי. ואז 'עולמו של ויין' קרה, וזה שינה לי לגמרי את החיים".

אבל הסרט שינה גם את חייה של סיפריס לרעה. מאיירס, שכבר החל את הצילומים ברגל שמאל אחרי מריבה מתוקשרת עם קארווי מחשש שזה יאפיל עליו בסרטו שלו (קארווי נטש בשל כך את ההפקה למשך מספר שבועות, אך השתכנע לחזור בצמוד לתחילת הצילומים), לא ראה עין בעין עם סיפריס, וראה את חזונו היצירתי משתנה לחלוטין. מאיירס, לו קראה סיפריס ב-2008 "תלותי רגשית" ו"בכיין", התכתש רבות עם הבמאית לאורך הצילומים (בין היתר על סצנת "השירה במכונית" המפורסמת), אך הקש ששבר את גב הגמל עבורו היה הקאט הסופי. לאחר שראה את הגרסה הסופית, העביר מאיירס לסיפריס מספר עמודים מלאים בהצעות לשינוי.

סיפריס סירבה בתוקף לשנות את גרסתה, אפילו במחיר מניעת חזרתה לסרט ההמשך (כפי שהזהיר מייקלס שמאיירס ינסה לעשות לה אם תשמור על דרכה) – והנבואה המרירה אכן התגשמה: סיפריס לא שבה לעבוד עם מאיירס, והתכתשויותיה עם האולפנים עקב בחירות הליהוק שלה (כדוגמת רוב לאו, שנחשב אז ל"פרסונה נון גרטה" בהוליווד בעקבות פרשיית מין בה היה מעורב מספר שנים לפני, וטיה קררה, שהייתה אנונימית לחלוטין באותה התקופה – שני תפקידים שלבסוף הזניקו את הקריירות של שחקניהם) פגמו בהמשך דרכה ההוליוודית.

"לא אכפת לי כי צדקתי בסוף", אמרה לאחרונה למגזין הבריטי "Independent" בראיון במלאות 30 שנה לסרט, "תסתכלו על המספרים הסופיים ותגידו לי מי צדק בסוף". עם זאת, סיפריס מסרבת להגדיר את אותה ההפקה כהפקה נוראית – "כשצילמנו, אנשים אהבו לחשוב שזה היה 'סיפור שנאה' – זה ממש לא היה. זה היה 'סיפור אהבה'. היה לנו תקופה נהדרת בעשיית הסרט הזה, ואני לא מבינה למה אנשים אומרים אחרת".

מה שגם מאיירס וגם סיפריס היו פחות או יותר תמימי דעים עליו הוא השימוש ב"רפסודיה בוהמית", הלהיט הגדול של להקת "קווין" משנות ה-70, לסצנת הנסיעה באוטו בראשית הסרט – בה ויין, גארת' וחבריהם מדקלמים את המילים לשיר הארוך בצורה תיאטרלית במיוחד – מול בחירת האולפנים ב-"גאנס אנד רוזס". מאיירס, שנזכר בראיון כיצד הוא ואחיו נסעו ברחובות טורונטו ונלחמו על "מי ישיר את ה-'גלילאו' האחרון", התעקש על השימוש בהמנון ילדותו בצורה כה חריפה עד שאיים לפרוש מההפקה באותו הרגע – מה שכמובן הכפיף את האולפן למרותו, ודרכו נבחרה. אך מאיירס הספיק לרשום עוד הישג היסטורי לזכותו: הקלטת ובה סצנת המכונית – עם תוספת השיר – הספיקה להגיע לאישורו של פרדי מרקורי (באמצעות חברו ללהקה – ולחיים – הגיטריסט בריאן מיי), בעודו גוסס באיטיות מסיבוכי מחלת האיידס, והביאה צחוק מתגלגל אחרון לפניו.

כשהסרט יצא בפברואר 1992, מרקורי כבר נכנע למחלה, אך השיר חזר לפסגת רשימות המצעדים, 17 שנה אחרי יציאתו המקורית, והפך את פסקול הסרט למצרך חובה עבור רבים. מאיירס השלים מעגל כשגילם לפני כ-4 שנים ב-"רפסודיה בוהמית", הביוגרפיה המדוברת אודות "קווין", דמות מפיק בדיונית שמסרבת לשחרר את "רפסודיה בוהמית" כסינגל בטענה שזה לא שיר "שצעירים יכולים להגביר עבורו את המוזיקה ולנדנד את ראשם במכונית".

"עולמו של ויין" יכול היה להסתכם בסרט ניינטיז איזוטרי וטיפשי, שרק מעטים היו יודעים על קיומו. למרות הפקה ואילוצים שכמעט הביאו אותו לשם, הוא לחלוטין מרוויח לחלוטין את מעמד הקאלט אליו הגיע, ושם כנראה יישאר (רק בשנה שעברה התאחדו מאיירס וקארווי לסדרת פרסומות לשירות 'Uber eats' במשדר הסופרבול). למילות סיכום ניתן לפנות להנרי מנסיני, אחד ממלחיני הסרטים הידועים ביותר, האחראי לקלאסיקות דוגמת "הפנתר הוורוד" ו-"Moon River", שפנה פעם למאיירס וצעק לו, "היי ילד! הדבר הזה שעשית עם 'רפסודיה בוהמית'? אחד מהרגעים המוזיקליים הגדולים ביותר בקולנוע! ואני הנרי פאקינג מנסיני!". שווינג!