ביקורות נטפליקס: סיפורי מאירוביץ' והמשחקים של ג'ראלד

סיפורי מאירוביץ'

לצד הסרט "אוקג'ה" של הבמאי הקוריאני בונג ג'ון הו, זכה גם סרטו החדש של הבמאי נואה באומבך לשריקות בוז מצד חלק מבאי פסטיבל קאן האחרון, שהתרעמו על העובדה שהסרט מוקרן בפסטיבל למרות שהוא לא מוצג בבתי הקולנוע אלא בשירות נטפליקס בלבד.

אם מתעלמים מהמחלוקת סביב דרך ההפצה של הסרט, "סיפורי מאירוביץ'" מתגלה כעוד פנינה אינטליגנטית לאוהבי באומבך שמשלב בסרטיו בין השנינות והאליטיסטיות של סרטיו המוקדמים של וודי אלן, הדיאלוגים המהירים ואהבת האדם של ריצ'רלד לינקלייטר והאקסצנטריות המובנית של הדמויות של ווס אנדרסון. באומבך חוקר גם בסרט הזה את היחסים בתוך משפחה שבראשה עומד אב אינטלקטואל שבז לבורגנות ולפופוליזם, כפי שעשה בסרטו הטוב ביותר "חיים בין השורות".

[*]

אב המשפחה הוא הרולד (דסטין הופמן), פסל מזדקן שמעולם לא זכה להכרה ממסדית של ממש. הסרט מתחלק למספר פרקים בהם אנו פוגשים את בני המשפחה השונים שמתאחדים בשל מחלת האב. בין היתר מונה המשפחה את בנו הלא יוצלח והמובטל דני (אדם סנדלר בהופעה שמזכירה כי מתחת לסרטים הנוראיים בהם הוא רגיל להשתתף מסתתר שחקן לא רע בכלל), בתו של דני, אלייזה, שעוזבת לראשונה את הבית לטובת לימודי קולנוע (גרייס ואן פייטן) הבן העשיר והמצליח מתיו (בן סטילר, שמתאחד לראשונה עם סנדלר מאז "גילמור המאושר"), האחות המוזנחת ג'ין (אליזבת מארוול) בת הזוג החדשה של הרולד המבוסמת תמידית מורין (אמה תומפסון) ועוד דמויות שונות המקיפות אותן.

במבנהו ובגלריית הדמויות המקיפה אותו מזכיר "סיפורי מאירוביץ'" את "משפחת טננבאום" של ווס אנדרסון, אלא שהתסריט המשויף והמדויק של באומבך מאפשר הזדהות רבה יותר עם הדמויות העגולות, שכמו בספר טוב ניתן להרגיש כי הן אמיתיות ונושמות וכי קיים עולם שלם מאחוריהן שאינו מסופר בסרט. הבחירה של באומבך לחתוך לעיתים את הסצנות באמצען, לפעמים תוך כדי משפט, מדגישה את התלישות של הדמויות ואת חוסר הקשב שלהן זו לזו ומעניקה לסרט קצב משלו, המזכיר במעט את סרטי הגל החדש הצרפתי.

מי שמצפה לעוד קומדיה טיפשית סטייל אדם סנדלר ובן סטילר, יתאכזב מהסרט המינורי למדי אך מלא הומניות הזה, אולם אוהבי באומבך שנהנו מסרטיו הקודמים "פרנסס הא" ו"כשנהיה צעירים", ימצאו את מבוקשם גם בסרטו החדש, שמעלה את נטפליקס מדרגה כספקית תוכן גם של סרטי איכות, שראויים בהחלט לעלות גם על המסך הגדול.

המשחקים של ג'ראלד

בחודשים האחרונים הסופר סטיבן קינג, אחד הסופרים המעובדים ביותר אי פעם למסך הגדול ("אני והחבר'ה", "חומות של תקווה", "הניצוץ" ועוד), חווה עדנה מחודשת עם עיבודים לספרים "המגדל האפל" ו"זה", הסדרה "הערפל" ושני סרטי נטפליקס המבוססים על ספריו "1922" ולאחרונה "המשחקים של ג'ראלד".

העיבוד הנוכחי בהחלט מתאים יותר לצפייה במסך הקטן, מאחר ומדובר בספר קשה לאדפטציה המתרחש ברובו עם גיבורה אחת בחלל אחד. ג'סי (קרלה ג'וגינו) ובעלה המבוגר ג'ראלד (ברוס גרינווד) מגיעים לבקתה מבודדת לבלות סוף שבוע זוגי. הבעל מעוניין לנסות עימה לראשונה משחק תפקידים סאדו-מזוכיסטי בו היא קשורה באזיקים למיטה, אולם המשחק משתבש. כשבעלה לוקה בהתקף ומת, ג'סי נותרת אזוקה למיטה וצריכה למצוא דרך להשתחרר לפני שתמות. העובדה שכלב רעב מסתובב לה בחדר בטוח שלא מסייעת.

הבמאי מייק פלאנגן, שכבר מבין דבר או שניים בבימוי סרטי אימה כמו "השער" או "להתעורר מפחד", מצליח למצות את הפוטנציאל מהסיטואציה הבסיסית למדי של התסריט ומשלב בין הזיותיה של ג'סי, לדרכים מקוריות בהן היא מצליחה לשרוד, תוך שילוב סצנה בלתי נשכחת שהפכה לוויראלית בה היא מנסה להוציא את ידיה מהאזיקים. ג'וגינו מפגינה משחק אמין לז'אנר, אולם הסיום שמנסה להקיף עלילה צדדית שלמה מהספר ומנסה להסביר אלמנטים על טבעיים בדרכים רציונאליות גורע מהסרט, שמלבד זו מהווה מהתלת אימה מהנה לשעת לילה מאוחרת.