סקירות פסטיבל אוטופיה: חיים של אבא, כוכב ים, בת ים בפריז ועוד

כל הסרטים בכתבה זמינים לצפייה בתשלום באתר פסטיבל אוטופיה. לצפייה - לחצו כאן

חיים של אבא

אני מעריץ גדול של אלייז׳ה ווד, אחד השחקנים האמיצים ביותר שפועלים כיום לדעתי. בעוד שרוב שחקנים בהוליווד בוחרים בתסריטים בגלל כסף ו/או פרסים, ווד הפנה מזמן עורף למסחריות והוא נוהג כיום לבחור את התפקידים הקיצוניים ביותר. "חיים של אבא" הוא מותחן ביזארי נוסף אותו בחר ווד והוא ללא ספק פורח באחת מהופעותיו המבריקות.

ווד משחק את נורוול, בחור חלשלוש ורגיש שמילדותו לא פגש את אביו עד שזה האחרון שלח לבנו מכתב הזמנה להכירו. נורוול מכיר את אביו בתור שיכור, קשוח ומזדקן אשר נוהג ללעוג לבנו ששונה ממנו לחלוטין. העלילה קטנת המידות מקבלת תפנית חדה לקראת סוף המערכה הראשונה ומשם הופכת לחגיגה של דם ואלימות.

"חיים של אבא" הוא מסוג הסרטים שהופכים את האלימות (עד כמה שהיא קיצונית) למוצדקת וגם כיפית. אבל לפני האיברים והסכינים הנשלפים מדובר בתסריט עם לב גדול והרבה רגישות המופגנת כלפי הדמות הראשית. ווד מנצח בעוד סרט קיצוני מעורר מחשבה ופסטיבל 'אוטופיה' זוכה באחד מהסרטים הטובים ביותר שלהם השנה.

ליבי אינו פועם כשאינך מורה לו

אל תאמינו לקטגוריית האימה בה מוצג הסרט, מדובר קודם כל בסרט פסטיבלים קטן וריאליסטי של הבמאי ג׳ונתן קוהרטאס. דמיינו עולם שבו ערפדים היו אנשים רגילים שמנסים לשרוד ביחד בעולם המודרני. הסרט עוקב אחרי 3 אחים, כאשר האחד חולה ומתבקש להישאר בבית והשניים האחרים מספקים לו אוכל - דם.

אם הסרט והסדרה "מה שקורה בצללים" התעסקו באותו נושא בעזרת הומור, קוהרטאס מבקש להפוך את הסרט שלו לאומנותי וריאליסטי. ניכר כי הוא משתמש בכל הטריקים הישנים בספר על מנת להאניש את תומאס (אואן קמבל בהופעה נהדרת), האח הערפדי, כדמות מעוררת הזדהות ואף חמלה. אבל התהליך שתומאס עובר מתחיל רק לקראת סוף הסרט. עד אז הבמאי דווקא בוחר להציג את האווירה האפלה ואת קשייהם היום יומיים של שני האחים האחרים.

הסרט הריאליסטי כביכול הוא גם איטי באופן קיצוני. במשך כל השעה הראשונה אנחנו רואים מעט מאוד קטעי מתח או דרמה, ובעיקר צופים בדמויות הראשיות משלמות חשבונות או מנסות למכור בגדים על מנת לממן את עצמן. נושא הערפד כמעט ואיננו נחקר בסרט. התהליך שמנסה הסרט לעשות מזכיר לי מאוד את מה שהצליח לעשות טוד פיליפס ב"ג׳וקר". אבל בעוד שזה האחרון החליף את הדמות הצבעונית בעלילה שתופסת אותך מהרגע הראשון, "ליבי אינו פועם" לא מצליח לעורר דבר מלבד אדישות. בת ים בפריז

אין כמו להיכנס לעולם של הרפתקאות ופנטזיה. רק שבסרטו החדש של מתיאס מלז'ו, הדחף להיצמד לחוקי הז׳אנר הינו הדבר הפחות מוצלח בסרט שיכול היה להיות פנטסטי ומרהיב. מוזיקאי כושל שחווה שברון לב מוצא על המזח בת ים יפהפייה ופצועה. בעוד שהשניים מתחילים להתחבר, במהרה הוא יגלה כי ביכולתה להרוג כל אדם שמתאהב בה.

הרעיון המתוק גורר עימו שתי דמויות נהדרות ורקע רומנטי שקשה לא להתאהב בו. הרגעים בין שתי הדמויות הם מהרומנטיים שראיתי בקולנוע הצרפתי בשנים האחרונות. אבל הכול משתנה כאשר מלז'ו מתעקש לגרור אותנו לחוקי הז׳אנר ומציג בפנינו אקספוזיציה משמימה המועברת בדיאלוגים אינפורמטיביים, אנטגוניסטית מיותרת, קונפליקט מרכזי לא מעניין וסיום צפוי.

עדיין, יש בסרט קאסט שחקנים נהדרים שאי אפשר לעמוד בפניהם. עוד הופעה מדהימה של השחקנית הקלאסית רוזי דה פאלמה שמאוד התגעגעתי לנוכחות התיאטרלית/פדרו-אלמודוברית שלה. בחזית עומדים מרלין לימה היפהפייה בעצמה וניקולאס דובושל שגונב את ההצגה עם נוכחות רגישה וכובשת. (מבקר: מתן יניב)

באט בוי

את משבצת ׳אני לא מאמין שעשו סרט כזה׳ של הפסטיבל תופס סיפור התנגשותם של שני מכורים. האחד הינו בלש המכור לשתייה חריפה בעוד שהשני מכור להעלים חפצים ויצורים חיים בתוך ישבנו. את הטוויסט המעוות על מרדף חתול-עכבר משטרתי מנהל הבמאי והשחקן הראשי טיילר קורנאק, וכבר בסרטו הראשון הוא מצליח בססגוניות לעשות את מה שרבים לא מצליחים - להשאיר טביעת חותם של במאי ייחודי.

על אף הגועל ומשחקי מילים לא מוצלחים, קורנאק משלב בהצלחה בין הומור שחור לדרמה מעוררת חמלה. זה איננו סרט מושלם ולעיתים הוא לא מאזן בצורה נכונה בין דרמה לקומדיה, מה שהופך את המערכה השלישית למוגזמת מעט. אך עדיין אני מציע לעקוב אחר קורנאק בתור שחקן וגם כיוצר.

לכדתי את השטן

מאט הולך לבקר את סטיב, אחיו, אחרי שנים של נתק בערב חג המולד. מה שהוא לא יודע הוא שזה ממש לא זמן נוח בשביל סטיב שבאותו יום לכד את השטן במרתף שלו. הפרמיס המגוחך יחסית מצליח להושיב אותנו על קצה הכיסא אך ורק בגלל תעלומת השטן. האם זה באמת הוא? האם סטיב משוגע? ובעיקר מהי הצורה שלובש הקול המסתורי והמצמרר שבוקע מתוך המרתף.

סרטי אימה הם ז׳אנר שמתהדר פעמים רבות בתקציב זעום. הסרט, שמתרחש כולו בלילה אחד ובמקום אחד, מגדיר מחדש מה זה אומר לחסוך בתקציב כשכולו מתרחש באיטיות מטריפה. בעוד שאני מעריץ גדול של אימה המשתמשת בדמיון של הצופה ובכישרונם של השחקנים, בסרט הזה החיסכון בוהק וזועק. לקראת אמצע הסרט, כשלא עברנו קונפליקט אמתי אחד לפחות, הדמיון כבר מפסיק לחשוב וההרגשה היא שמישהו מנסה לחסוך עלינו. היעדר הסכנה בולט מהשנייה הראשונה עד סיום הסרט.

בסך הכול זהו לא רק סרטו הראשון של הבמאי ג׳וש לובו, אלא גם הפעם הראשונה שבה הוא מתעסק עם קולנוע. למרות שיש לו צוות טכני ושחקנים נהדרים עם תנועות מצלמה שמתאימות לעולם "לזמן את הרוע", הם מבוזבזים לחלוטין על דיאלוגים פילוסופיים בשקל, ג׳אמפ-סקרים שאינם מתקשרים לסרט וחוסר תזוזה של השחקנים המתאים לרצון הבמאי שלא יודע איך לביים. גונב את ההצגה סקוט פוייטרס שמהפנט בעזרת זקנו המצמרר וצעקותיו מעוררות מעט את הסרט השקט הזה.

כוכב ים

אין יוצר סרטים שלא שמע משפט בסגנון - ״תתאים את הסרט למגבלות ולתקציב שלך״. אני כל כך שמח שהבמאי/תסריטאי/עורך איי טי וויט לא הקשיב למשפט הזה בסרטו הראשון והמדהים ויזואלית. "כוכב ים" עוקב אחר נערה מתבגרת האבלה על מות חברתה בדיוק כשסוף העולם מגיע והורג את כל שאר בני האדם. לפתע, הנערה מוצאת קלטת מיקס טייפ שהקליטה חברתה המנוחה על מנת להחזיר את כל בני האדם, אבל האם היא בכלל תרצה לעשות זאת?

אחד הדברים שאני מעריך במיוחד בסרט הוא האדישות שמפגין הבמאי כלפי העלילה האפוקליפטית. הבמאי נותן סצנה אחת קצרה על מנת להסביר לנו את מקור האפוקליפסה וחוזר להתמקד בעיקר הסרט - התבגרות של נערה מרדנית בשעת משבר נפשי. האפוקליפסה עצמה משרתת את וויט בתור כלי ויזואלי מרהיב משולב עם מוזיקת רוק אימואית שתגרום נוסטלגיה לילדי שנות ה-2000.

זה עדיין לא סרט מושלם. וויט כן היה צריך ללמוד דבר או שניים על נערות מתבגרות או בכלל על דמויות נשיות בטרם ניגש לגיבורה הראשית שלו. כמו סרטי ביכורים רבים, למרות הברקות רבות, הבמאי מעט לא החלטי באווירה של הסרט שנעה בין סצנות דרמטיות לכמה מהסצנות ההזויות ביותר שנראו השנה בפסטיבל 'אוטופיה'.

לסקירות סרטים נוספים מהפסטיבל >> לחצו כאן