פסטיבל סרטים בערבה: סקירות והמלצות לקראת הפסטיבל

אומרים שהכל משתנה

מבקר: בן קבסה

מה עדיף – פרפרים ונהר נקי או גשרים? בסרט היפני "אומרים שהכול משתנה" צפה השאלה הנצחית – האם הקדמה והשינויים עדיפים על פני העבר הפשוט, הנקי והלא מסובך? הסרט מציג כיצד השינויים וההתפתחויות משפיעים על חיינו וכיצד עם הקדמה מתחוללים שינויים גם בבני האדם, כשערכי המוסר והפשטות שהיו הולכים ודועכים עד שכמעט ואינם קיימים עוד.

הסרט מספר את סיפורו של קשיש שמפעיל סירת מעבורת באמצעותה הוא מסייע לעוברים והשבים לחצות נהר שקט ורחב, בעבודה קשה ובמסירות שאין שנייה לה, כשבין לבין שזורים ומסופרים בסיפורו סיפורי העולים על סירתו. עבודתו האהובה של הקשיש צפויה להסתיים בעקבות הקמת גשר שיסייע לעוברים ושבים לחצות את הנהר בעצמם, והקשיש מתמודד עם התגובות, הכאב וקבלת הקדמה והשפעתה הענקית על חייו. הסרט מלווה בצילומים מרהיבים של הצלם האוסטרלי כריסטופר דואיל, ורק הצילומים כשלעצמם מחברים ומכניסים אותנו לסרט ומעניקים תחושה נעימה של צילום שמתמזג עם הטבע.

הבמאי ג'ו אודגירי, שזה הסרט הראשון באורך מלא בבימויו, עשה עבודה מעולה בסרט, שבקצב איטי ועמוק לוקח אותנו למסע פילוסופי לתהיות שלנו עם מציאות שרלוונטית גם לימינו, מציאות שבה אנו רואים את זקני השבט סביבנו מתמודדים עם השינויים הבלתי פוסקים, ואת העובדים בתחומים שונים מתמודדים עם הטכנולוגיות והאפליקציות שמחליפות אותם. זהו סרט נעים, מסתורי ועשוי באופן שיכול להתאים לקהל הרחב.

[*]

השורקים

מבקר: רון פוגל

הסרט הרומני של קורנליו פורומביו הנהדר (״שם תואר: משטרה״) הוא ניאו-נואר המספר על מפקח משטרה מושחת בבוקרשט (השחקן ולאד איבאנוב, שייזכר לעד כרופא הרשע ב״ארבעה חודשים, שלושה שבועות ויומיים״ המופתי) שמשתף פעולה עם רשת לסחר בסמים ומגיע בנפתולי העלילה עד לאיים הקנריים שם הוא לומד את שפת השריקה המקומית שמאפשרת לפושעים להעביר מסרים בלי שהמשטרה תבין את השריקות.

הסרט הוא חגיגה מטא קולנועית עם קטעים מתוך ״המחפשים״, ״פסיכו״ ועוד תופינים. המשחק מעולה ופורומביו שולט בסרט ביד רמה. לעיתים נדמה לי שהוא יותר מדי משתעשע עם עצמו (אחת מסצנות הסיום מתרחשת בסט של סרט), אבל מדובר בתוצאה מרירה-מתוקה ומאוד מהנה.

[*]

קצפת ודובדבנים

מבקר: אלעד שלו עלילת סרטו החדש של גור בנטביץ' עוקבת אחר בן דמותו צורי שוסטק, במאי קולנוע שסרטו החדש "קצפת ודובדבנים", עליו עבד שנים רבות, מגיע סוף סוף לאקרנים. אך למרבה אכזבתו, הקרנות הסרט בסוף השבוע הראשון מקרטעות, חלק מהקהל יוצא באמצע, הביקורות פושרות, מודעות החוצות בהן השקיע כסף רב עומדות להתחלף בכל רגע, ומנהלי בתי הקולנוע רוצים להעבירו במהירות לאולם קטן יותר. שוסטק מרגיש ברע ומפנה את עצמו לבית החולים. משם הוא מחליט לצאת למסע לילי במטרה להציל את הסרט מאובדן אל מועדון הסרטים שאיש לא זוכר.

הסרט הוא פרויקט החיים שלו. מבחינתו זוהי יצירת מופת לא מובנת. אם הוא ישקע אל האבדון, כך גם הבמאי שמרגיש שאינו מתאים עוד לעידן המודרני. אל המסע הוא לוקח נהג מונית (הבמאי דובר קוסאשווילי, "חתונה מאוחרת", בתפקיד משעשע במיוחד) כשבכל תחנה בהם הם עוצרים הוא מבטיח שישלם לו בפעם הבאה. במסע הוא פוגש חברים מהעבר - את מפיק הסרט שכבר עבר הלאה, חבר ילדות מבוגר שחי את חיי הבוהמה והמסיבות בתל אביב ואשת רשתות חברתיות צעירה (הבמאית הדס בן ארויה) שמנסה לחבר את הבמאי האנלוגי לעולם הדיגיטלי.

זוהי יצירה שונה, משעשעת וייחודית בקולנוע הישראלי שמצליחה לשלב בין אהבתו לאמנות הקולנוע לתהיות קיומיות על החיים ועל המוות. הצילום של גיא רז, המעמיד את שוסטק בתקריב תוך שהוא מוציא מפוקוס פעמים רבות את הדמויות ברקע, מסייע רבות לאווירה הסהרורית של הסרט ולכניסה לתודעה המעורערת של הבמאי.אם בעלילת הסרט צורי שוסטק מוערך רק בקרב קהל המעריצים מהעבר בשל סרטיו המוקדמים ואינו מצליח לחדש ולהתאים את עצמו לרוח התקופה, בנטביץ' מוכיח בסרט זה כי הוא לגמרי בשיאו היצירתי.

מרטין עדן

מבקר: דין קליין

סרטו של הבמאי האיטלקי פייטרו מרצ'לו הוא מעשייה פוליטית ויצרית המבוססת על ספרו של ג'ק לונדון ("פנג הלבן"). גיבור הסרט הנושא את שמו הוא פועל צעיר בתחילת המאה ה-20 עם חינוך וייחוס משפחתי לוקים בחסר שבעקבות מפגש עם נערה מהמעמד הגבוה מתאהב בה ובו זמנית גם במילה הכתובה. מרטין האנרגטי אינו מסוגל להכיל בתוכו את כל האנרגיה היצירתית והתשוקה שבוערים בו אך נקודת הפתיחה שלו - וחוסר ההשכלה האקדמית - מונעים ממנו להגשים את עצמו כפי שהיה רוצה.

לוקה מרטינלי זורח בתפקיד מרטין, הרומנטיקן העקשן שמתנועע בביטחון עצמי גבוה שמסווה רגשי נחיתות מובנים. הוא אינו יכול לקבל מרות מאף אדם ומבחינתו הסוציאליזם יחליף אדונים ישנים באדונים חדשים ולכן הוא לא יכול לקחת חלק במאבק שלהם על אף הקרבה והאחווה. זהו סרט מעורר מחשבה מורכבת שלא שוכח להיות מבדר - דבר שאינו גורע מהיותו סרט פוליטי באופן מובחן ומובהק. מוזיקת הפופ האיטלקית והצילום 16 מ"מ בצבעים עזים משולבים בקטעי ארכיון מרתקים ויוצרים סרט שעוסק בהיסטוריה האנושית והקולנועית בדרך מרגשת.

אהבת אדם מורגשת בכל אחד מהקלוז-אפים היפהפיים שהסרט מציע, כאשר המבע הקולנועי משלים את העמדה הפוליטית. מרצ'לו מייצר קלאסיקה מודרנית שהמסרים והרגשות מהדהדים ממנה הם על זמניים ומצליח במשימה הלא פשוטה של להעניק לצופה חוויה מהנה וסוחפת שהרעיונות שלה לאו דווקא נותרים רק בתוך הסאב-טקסט.

באקוראו

מבקר: אלעד שלו

הבמאי הברזילאי קלבר מנדונסה פיליו הפך לאחד השמות העולים באמריקה הלטינית תוך שלושה סרטים בלבד וסרטו החדש (אותו ביים יחד עם ז'וליאנו דורנלס) מוכיח מדוע הוענק לו פרס חבר השופטים היוקרתי בפסטיבל קאן. העלילה מתרחשת מספר שנים בעתיד בכפר ברזילאי נידח שלאחר מות תושבת ותיקה, תושביו מתחילים לחוות אירועים מוזרים כמו היעלמותם מהמפות, איבוד הקליטה הסלולרית, מזל"ט דמוי עב"ם המרחף בשמיים וזרים מסתוריים המתקבצים סביב הכפר.

האווירה בסרט מהפנטת למדי ומשלבת בין קצב היום יום הנינוח של הכפר השלו בו כל אחד מכיר את רעהו, לבין האירועים הביזאריים שמתבררים בטוויסט באמצעו של הסרט ומשם מובילים אל עבר חציו השני והמדמם. למרות שהטוויסט מגיע מוקדם מדי ובכך גורע מהאפקטיביות של חלקו השני, מדובר ביצירה ייחודית ומסקרנת עם מסר פוליטי על הניצול האכזרי של העולם הראשון את החלשים ממנו ועם פסקול מצוין שמשלב בין מוזיקה ברזילאית מסורתית לצלילים עוכרי שלווה.

סיפור חיי

מבקר: רון פוגל

״סיפור חיי״ הוא סרטו החדש של הירוקאזו קורה-אדה, אחד מהבמאים היפנים האהובים עליי ויקיר הקהל הישראלי בשנים האחרונות עם סרטים כמו ״סיפור משפחתי״ ו"המשאלה" המקסימים. אדה, שזכה לפני שנה בפרס הגדול בפסטיבל קאן עם סרטו ״המשפחה שלי״, החליט לביים סרט בצרפת והתוצאה מאכזבת ביותר.

הסרט מספר על כוכבת מזדקנת בגילומה המצוין של קתרין דנב שמצלמת סרט חדש בזמן שבתה (השחקנית החיננית ז׳ולייט בינוש) מגיעה לבקר עם בעלה (אית'ן הוק החביב) ובתה. לא ברור מה ניסה לומר קורה-אדה בסרטו אבל התוצאה גמלונית ודי משעממת. אדה נדמה לפתע כבמאי שבע ויותר מדי סנטימנטלי ורק לרגעים בודדים הגאונות שלו מופיעה במלוא הדרה, אבל זה ממש לא מספיק.

[*]