קאן 2022: אהבה בשחקים: מאווריק וארמגדון טיים עם הופקינס

אני פותח את יומי השלישי בפסטיבל קאן ורץ לראות באולם האהוב עליי בפסטיבל (שפעם נקרא 'האולם של האתמול' כי מוקרנים בו סרטים שהבכורה שלהם הייתה יום לפני בפסטיבל - וכעת נקרא על שמה של הבמאית הצרפתית המנוחה אנייס ורדה) את הסרט החדש בכיכובו של טום קרוז – "אהבה בשחקים: מאווריק" שיוצא 36 שנה לאחר הסרט המקורי. קרוז כבר כמעט בן 60 והתקבל בתשואות ובמטס כבוד בקאן, קלי מקגיליס וגם מג ראיין לא חזרו מהסרט המקורי, אבל נעשה כאן ניסיון ברור לחלוב כמה שיותר את הלהיט ההיסטרי ההוא כולל התחלה זהה והתעסקות מופרזת במה שקרה לטייס פיט 'מאווריק' (קרוז) ולחברו גוס (לאן נעלמת אנתוני אדוארדס?) בטיסתם האחרונה ביחד.

הפעם מאווריק נקרא להפוך למדריך ראשי של טייסי העילית של הצי האמריקאי וזאת כדי להכשיר אותם למשימה סודית במיוחד בעורף האויב (כמיטב מסורת סרטי אייטיז כ"נשר הברזל" ,"רמבו" ו"מבצע בעורף האויב"). זה קיטשי, זה ארכאי ועיתים מביך, אז למה אני כל כך נהנה? אולי כי הייתי בן 20 כשיצא "אהבה בשחקים" המקורי (שירתי אז בחיל האוויר ואני זוכר שניהלנו דיונים על השוני בין הטייסים על המסך ובחיים). לקראת סוף הסרט כל החומות שלי נעלמות, הביקורת מתפוגגת והדמעות זולגות ללא בושה. איכשהו ההמשך הזה עובד ואפילו ואל קילמר (אייסמן האגדי) משתתף בחגיגה. קרוז כבר לא ילד, אך עדיין יש לו את ההילה של כוכב קולנוע של פעם שמחויב עד כדי אבסורד לענג את הקהל שלו.

[*]

אני מתאושש מהסרט והולך להיפגש עם חבריי השופטים משנה שעברה, אז שפטתי בפסטיבל, ומגלה כי השופט האיראני חי לו בגלות בברלין. אני מגיע לקבלת הפנים המסורתית בביתן הישראלי הממוקם ממש על החוף בכפר הבינלאומי של הפסטיבל. חם, לח וצפוף (האם בכלל עזבתי את תל אביב), אבל תענוג לפגוש פרצופים מוכרים כמו הבמאי הנהדר דן וולמן ובערך את כל ראשי תעשיית הקולנוע הישראלית שכמו בכל שנה לא מפספסת את פסטיבל הקולנוע החשוב בעולם.

מקרה מעניין נוסף ביום השלישי התרחש כאשר הבמאי הרוסי הגולה של הסרט "אשתו של צ'ייקובסקי", קיריל סרברניקוב. הבמאי ניצל את מסיבת העיתונאים בחמישי כדי לצאת בנאום חוצב להבות: "בעיניי החרמת התרבות הרוסית בכלל והקולנוע הרוסי בפרט הוא מעשה שלא ייסלח. התרבות הרוסית תמיד קידמה ערכים של אנושיות ואהבה", אמר ועורר תרעומת בקרב משתתפי הפסטיבל. דברים אלו נאמרו בתגובה לכך שהפסטיבל מחרים משלחות רוסיות ויחידים שקשורים לשלטון הרוסי, מלבד הבמאי הרוסי שהינו גולה מארצו ומתנגד משטר. הבמאי ציין בהקשר לכך שסרטו מומן על ידי האוליגרך רומן אברמוביץ ואמר כי אברמוביץ הינו פטרון אמיתי של האמנויות ובלעדיו לא היה קולנוע אמנותי ברוסיה. סרברניקוב קרא להפסיק את החרם על אברמוביץ וציין כי גם נשיא אוקראינה זלנסקי בעד האוליגרך, שמנסה לתווך בשיחות שלום בין הצדדים. הבמאי אף ציין כי בהחלט ישקול בחיוב לתרום הכנסות מסרטו לנפגעי המלחמה באוקראינה.

הגיע הזמן לסרט השני להיום - ״זמן ארמגדון״ של הבמאי ג׳יימס גריי ("הלילה הוא שלנו", "אד אסטרה") המשתתף בתחרות הראשית. זוהי דרמת התבגרות על משפחה יהודית בניו יורק של תחילת שנות השמונים. משפחה שמנסה להצליח בכל מחיר ובדרך מנציחה פערים חברתיים וגזענות למרות שהיא כביכול נגד רעות חולות כאלו. הסרט, בכיכובם של אנתוני הופקינס כסבא חביב ואן האת'ווי (המצוינת) כאמא היהודייה הקלאסית קצת מזכיר את סרטיו של וודי אלן וזוהי בעצם מעין אוטוביוגרפיה של הבמאי.

במסיבת עיתונאים שאחרי ההקרנה אמר הבמאי כי העולם בצרות צרורות בגלל נושאי האפליה ואי השוויון: "אין לי מושג איך פותרים את הבעיות האלו אבל אני כאן כדי להציג שאלות ולהעלות מודעות". גריי התרגש מאד ואן האת'ווי היתה עם דמעות כשסיפרה על חמותה היהודייה. עוד בסרט דמות המגלמת את אביו של טראמפ (!) וג'רמי סטרונג הנהדר מ"יורשים" כאביו של הגיבור ומעל כולם זוהר בנקס רפטה הצעיר. הסרט עצמו חביב ואפילו מרגש . גריי בדרך כלל מביים סרטים הרבה יותר אינטנסיביים ("הלילה הוא שלנו" למשל או "המהגרת" המצוין), אבל בזכות משחק מעולה והמון המון רגש הייתי בהחלט נותן לסרט סיכוי וממליץ לצפות בו כשהוא יגיע בתקווה לארץ.

לילה ירד על קאן וזה הזמן לסבב המסיבות היומי. מתחילים אצל ראש העיר באיזו וילה בפאתי העיר וממשיכים על החוף במסיבה של סרט חדש - ״זהב מסתובב״ - על תעשיית המוזיקה האמריקאית בשנות השבעים. השחקנים והצוות עולים על הבמה ושרים להנאת הקהל ואני פורש בשלוש בלילה מותש. יש לי הקרנות בוקר עוד כמה שעות.

ביומי הרביעי בקאן אני מתראיין לאחד הערוצים ואחרי שלוש שעות שינה בקושי זוכר איך קוראים לי. אני מגיע להקרנה של עוד סרט בתחרות הראשית. ״אח ואחות״ - תאונה הקוראת לעצמה סרט. ז'ולייט בינוש כאחות ממורמרת שמחליטה לא לדבר עם אחיה מתוך קנאה ומה שקורה למשפחתה במהלך כמה שנים. קשקוש מקושקש שנמתח כמעט על פני שעתיים. התאפקתי שלא לצאת באמצע.

צהרי היום ואני מראיין בקאמפרי לאונג׳ של הפסטיבל את צמד הבמאים הבלגים פליקס ואן כרונינגן ושרלוט ואן דר מירש שהיא גם שחקנית. הם מספרים איך הפכו את הרומן הנודע ״שמונה הרים״ לסרט על חברות ועל מאבק בין האדם לטבע. במיוחד הם זוכרים כמה היה קשה לצלם במרומי האלפים השוויצרים ושכשצילמו בנפאל חלק מהצוות חלה במחלת גבהים - חוויות מקצה העולם.

[*]

(צמד הבמאים הבלגים. צילום: רון פוגל)

אני מגיע להקרנה המצופה של הסרט ״הנער מגן עדן״ בבימוי של הבמאי השבדי ממוצא מצרי טארק סאלח בכיכובם של השחקנים הישראלים והפלסטינאים תאופיק ברהום, מוחמד בכרי ("מאחורי הסורגים") ומכרם חורי ("מתחת לאף"). בבכורה אף צוין כי מכרם חורי זכה בכל פרס תרבותי חשוב באמנות בישראל . עד עכשיו זהו הסרט הטוב ביותר שצפיתי בו. מעין "שם הורד" (או "מלאכים ושדים") מוסלמי על בחירת האימאם הראשי של מצרים ועל תככים ושחיתות בשלטון המצרי. המשחק משובח וחורי מפליא בביצועיו כאימאם עיוור. תאופיק ברהום, שכיכב בין היתר ב"ערבים רוקדים" וב"ארץ פצועה", משכנע כבחור צעיר שמגיע ללמוד באוניברסיטת אל-אזהאר היוקרתית ומסתבך והופך לכלי משחק בידי שירותי הביטחון המצריים. מה שמעניין בסרט המצרי "נער מגן עדן" הוא ההצגה המפורטת של הפוליטיקה של הדת במצרים במדינה שנשלטה לתקופה קצרה על ידי האחים המוסלמים. הסרט נפתח בציטוט שאף שלטון במצרים לא הצליח לגרום לאימאם להיכנע לפוליטיקאים.

לכל הכתבות מפסטיבל קאן >> לחצו כאן