האם הסרט החדש של סקורסזה משעמם או בעל משמעות?

"שלא תבין אותי לא נכון, הקומפוזיציות היו נהדרות, והצילום היה מדהים, אבל הוא ממש איבד את זה". זהו חלק מייצג משיחה בין שני גברים שיצאו מהסרט "שתיקה" – סרטו החדש של מרטין סקורסזה – והחליטו לפצות את עצמם בשכנוע הדדי מדוע הם מבינים בעשיית קולנוע יותר מסקורסזה.

וכשעלו כותרות הסיום, בין זרם האנשים היורד במדרגות נשמעו צחוקים, לגלוגים, אנחות וקריאות של צופים שלא הבינו איך נשארו עד הסוף בסרט ארוך וחסר משמעות. כן, הוא ארוך. כן, לעיתים קצת איטי. טוב, "שתיקה" אולי באמת נראה כמו דינוזאור, לפחות בייחוד לעומת חביבה של הוליווד, "לה לה לנד" – הסרט שמלמד אותנו ש'ג'אז הוא העתיד', ו'לא לשפוט אנשים שיעשו הכל כדי להגשים את הפנטזיות שלהם, גם אם הם טיפוסים בכייניים ומרוכזים בעצמם'.

אז על פני השטח, למה שקהל ישראלי ב-2017 ירצה לצפות בסיפור על כומר פורטוגלי שנאבק על ובאמונתו הנוצרית ביפן של המאה ה-17? אבל זו השאלה האמיתית למה? ולכן "שתיקה" הוא דוגמה טובה להקשר הנכון של חוויית צפייה. הקשר - אותו מונח פרימיטיבי שגורם לנו להבין שכאורגניזם הישרדותי, בראש ובסיום אנחנו צריכים ש"הכל יהיה קשור בנו!". הקשר הוא ההסבר לדבר ש"מדבר" אלינו; מה גורם למוזר להיות לנו מוכר, ומה שהופך משהו למעניין, כי יש לנו – בעלי האגו המפותח – עניין בו.

[*] אבל מה ההקשר פה ל"שתיקה" ואלינו? כי אם "שתיקה" הוא רק עיבוד לאירוע היסטורי על כמרים שנאבקים באמונתם, באמת רק נוצרים יוכלו להרגיש חיבור לסרט שטוען ש"אולי הנצרות לא מתה בדיכוי היפני...?", אז באמת יהיה בו עניין רק להיסטוריוניים ונוצרים. לקהל שאינו נוצרי ולא כל-כך דתי, סיפור כזה רחוק מדי, וישמע כמו ממבו-ג'מבו של דתיים פנאטיים.

אבל מה עם ההקשר הזה? סיפור המציג דוגמה למיעוט שמדוכא באלימות בשל אמונתו? הרי יהודים ומיעוטים רבים עברו תהליכי דיכוי זהים במהלך ההיסטוריה, והסיפור מציג את אותן שאלות וניסיונות התמודדות שבוודאות שאלו את עצמם. ואם ההקשר הזה אינו מספק, אז מה עם הרובד האנושי הבסיסי? הרי דת בבסיסה מנסה לתת תשובות ודרכי פתרון לשאלות ודילמות שמעסיקות את כולנו. בהפשטת הרובד הדתי וההיסטורי, אנו נשארים עם תהליך אנושי בסיסי: כשאנחנו הולכים בעקבות החלטת לב, אנו נתקלים במכשולים חיצוניים גדולים מאתנו. אז עולות השאלות – מה משמעות הדבר? האם זה אומר שעלינו להתמיד? להתפשר או לוותר? ואם הבחירות שלנו פוגעות באחרים – האם הן באחריותנו? או האם העקשנות שלנו מוכיחה שאנחנו פשוט נוהגים באנוכיות? "שתיקה" עובר בין כל השאלות הבסיסיות הללו ומציע דעות שונות, לסוגיות שבהן אנו נתקלים כל יום.

אך גם הרובד הזה יותיר אותנו תלויים באוויר בסוף עם השאלה – "אז על מה היה כל הסרט הזה?". ולכן בסופו של דבר, הדרך המומלצת לצפות בסרט הזה היא עם ההקשר הבא: "שתיקה" מבוסס על סיפורם האמיתי של כמרים שהמירו את דתם ביפן במאה ה-17, שדיכאה את הנצרות. . שני כמרים שמגיעים ליפן דורשים לדעת את האמת, לפני שיאמינו לשמועות שהמורה הרוחני שלהם המיר את דתו וכפר להצטרף ליפנים המדכאים את הנוצרים בארצם. ובמהלך מסעם הארוך, כשאנו חווים איתם את הסבל, העינויים, הפחד, הספקות והדרכים השונות לפתרון – "שתיקה" גורם לנו לשאול את השאלה הבסיסית "מה היינו עושים במקומם?".

ולקראת הסוף, כאשר אנו רואים את הנתיבים השונים שבחרו כל הדמויות, השאלה היא "מי עשה את הדבר הנכון?". והמסקנה המתקבלת היא כי רק אלוהים יכול לענות על השאלה הזו – לא אנחנו. וזה מה ש"שתיקה" מציע, לחוות את ההבנה שאל לנו לשפוט את האחר כה מהר, לפני שנבין מהיכן הוא בא ומה עבר עליו.

אז "שתיקה" הוא באמת דינוזאור. הוא הדינוזאור שמזכיר לנו – אנחנו אנשים קטנים, אבל בהודאה הזו, גם נמצאת הגדולה שלנו. האם זה לא נראה עכשיו אירוני מצד אותם אנשים לזלזל במשמעות סרט כזה? אל תמהרו לשפוט. אולי כל מה שהיה חסר להם הוא הקשר נכון.