מפריסילה מלכת המדבר ועד אור ירח: הסרטים החשובים על הומופוביה

פריסילה מלכת המדבר (1994)

"פריסילה מלכת המדבר" הוא סרט שיש בו הכל: נופים אוסטרליים עוצרי נשימה, תלבושות דראג מהממות, סיפור מלודרמטי מכמיר לב. ברור שבתוך כל הטוב הזה יהיה קצת הומופוביה. "פריסילה" עוסק בחבורת מלכות דראג שיוצאות יחד למסע בערבות אוסטרליה בתוך אוטובוס מתפרק (שקרוי, איך לא, פרסיליה). המסע יוצא לדרך בעקבות פנייה של אהובת עבר שמזמינה את אנתוני, אחת ממלכות הדראג, להיפגש איתה ועם בנם המשותף.

אמנם זוהי קומדיה אופטימית שתצאו ממנה עם חיוך ענק על הפנים, אך ההומופוביה מלווה את הסרט כמו רוח רפאים שמדי פעם עולה לפני השטח מהסאב-טקסט. באחת הסצנות הקשות בסרט מלכות הדראג עוברות לינץ' באחת העיירות שהן עוצרות בהן בדרך. הסרט גם מייצג אוטו-הומופוביה - כלומר יחס הומופובי בתוך הקהילה הגאה, דרך העיסוק ביחסים בין דמותו של אדם לדמותה של ברנדט.

ברנדט הקשישה אינה רק מלכת דראג אלא טרנסית, ואדם, הצעיר שבחבורה, כועס עליה הוא משתמש ב-dead name שלה, כלומר בשם ששויך לה כאשר היא זוהתה כגבר. ייצוגים אלה של הומופוביה ואוטו-הומופוביה הם נועזים מאוד כאשר מבינים שזה סרט שנוצר בתחילת שנות התשעים, כאשר ייצוגים מורכבים של להט"בים במדיה לא היו דבר מובן מאליו. תעוזה זו הופכת את "פריסילה" לסרט שהוא רלוונטי וכיף לצפייה גם היום.

יום מיוחד (1997)

הקולנוע האיטלקי אחרי מלחמת העולם הראשונה לא ידע איך להתמודד עם העבר הפאשיסטי של המדינה. בסרטים איטלקיים רבים ניתן לראות התנערות מאחריות, חוסר דיוק היסטורי קיצוני, ונרטיבים סותרים. בעיניי אחד הסרטים שמביטים באופן ישיר ולא מתפשר אל העבר האפל, וההומופובי של איטליה, הוא הסרט "יום מיוחד" של אטורה סקולה.

הסרט, זוכה גלובוס הזהב לסרט הזר, מתאר יום אחד בשנת 1938 שבמהלכו עקרת בית נשארת בביתה בכדי לנקות בעוד כל משפחתה הולכת לצעדה ברחובות רומא שבה הן יזכו לראות את מוסוליני בכבודו ועצמו. שכן שלה, רווק נאה, נשאר גם בבניין. במהלך היום נרקם בין השניים קשר מיוחד. האישה מתחילה להתאהב בגבר, אך אז היא מגלה גילוי מסעיר: הסיבה שהגבר התגרש ונזרק מעבודתו היא נטייתו המינית. סצנת הגילוי היא סצנה עוצמתית מאין כמותה, שבעיניי מצדיקה את כל הסרט ונושאת אותו על כתפיה. ללא סצנה זו, הסרט היה סיפור אהבה נדוש, אך עמה, הסרט נוסק והופך ליצירה מקורית ומרגשת שנותנת צוהר לחיים במשטר שבו אנשים נאלצים להדחיק ולהסתיר את זהותם.

פילדלפיה (1993)

תקופת האיידס החשוכה זוכה ליותר ויותר ייצוגים בטלוויזיה ובקולנוע בשנים האחרונות, אבל בואו לא נשכח את הסרט הראשון שהחדיר לתודעה הקולנועית של אמריקה את המגפה הנוראית שקטלה אלפי להט"בים צעירים: "פילדלפיה" של ג'ונתן דמי, שעוסק גבר בשם אנדרו (שמגולם על ידי טום הנקס באחת מהופעותיו בטובות ביותר שזיכתה אותו באוסקר), שנלחם במעסיקיו אשר פיטרו אותו בעקבות הגילוי שהוא חולה באיידס.

יחד עם עורך דין בעל דעות קדומות אך נחישות רבה, אנדרו מבקש לטעון כי הוא פוטר בגלל הומופוביה מוסווית. נשמע כמו דרמה משפטית בנאלית? לעיתים הגדרה זו קולעת, אך ברגעים בהם דמי עוזב את בית המשפט ומביט ישירות בעיניו של אדם שמאבד את חייו בגלל איידס, הסרט הופך ליצירת פיוטית ומרגשת. אחת הסצנות היפות בסרט בעיניי, סצנה בלתי נשכחת, היא זו בה אנדרו רוקד לבדו בדירתו. בשלב זה אנדרו יודע בוודאות כי הוא הולך למות, והריקוד שלו מייצג שחרור, רוגע, והשלמה. בשלב מסוים, התאורה בדירתו של אנדרו מכחילה והמצלמה מתחילה לרחף אחריו. קולנוע נפלא.

הר ברוקבק (2005)

כאשר הית' לדג'ר נשאל בפסטיבל הקולנוע בוונציה בשנת 2005, במסיבת עיתונאים לרגל הקרנת הסרט "הר ברוקבק", על דעותיו בנוגע להומופוביה, הכוכב המנוח השיב כך: "אני לא מבין למה שב-2005 למישהו יהיה אכפת מה אתה והאדם שאתה אוהב עושים בחדר". התמימות של תשובה זו מנוגדת לגמרי לתמונת העולם הקודרת, הכאובה, והריאליסטית שהבמאי אנג לי מציג בסרט "הר ברוקבק".

אמנם החלק הראשון של הסרט מציג את ההתאהבות של שני קאובויים שנשלחים יחד לשמירה על צאן הרחק מעיני החברה, אבל החלק השני מציג את ההתפכחות של השניים כאשר הם חוזרים אל העולם האמיתי, ומגלים שאהבתם לא תוכל להתממש. אי אפשר להצביע רק על הומופוביה כסיבה לכך, אך אין ספק כי גם היא מהווה גורם חשוב להדחקת הקשר. אמנם בשנים האחרונות נשמעת מורת רוח על כך שכל סרט להט"בי רומנטי מסתיים באופן טראגי, אבל נסלח לאנג לי, מכיוון שהטראגיות שהיא יוצר היא כל כך חפה ממלודרמטיות, כה מתונה ועדינה. הדבר היחיד שמשאיר טעם רע בפה בסרט הזה זו העובדה שהוא לא לקח את פרס הסרט הטוב ביותר בטקס האוסקר של שנת 2005.

אור ירח (2016)

ספק אם אפשר לעשות רשימה על קולנוע להט"בי (ואולי על קולנוע בכלל) מבלי להיזכר ביצירת המופת של ברי ג'נקינס שטלטלה והדהימה את העולם בשנת 2016. על-פניו, מדובר בסרט פשוט: שלוש אפיזודות מתוך חייו של להט"ב אפרו-אמריקאי שמנסה להשלים עם זהותו המינית. אל תוך סיפור בסיסי זה ג'נקינס מוסיף קשר מורכב עם אמא נרקומנית ויחס הומו-ארוטי עם דמות אב תומכת, וכן רומן נעורים שספק אם יתפתח ליותר מכך.

אבל העלילה היא לא הסיפור כאן, אלא הסגנון המדהים של ג'נקינס, שכאילו נושא בכיסו את הסגנונות של הבמאים וונג קאר וואי, קלייר דני, ומתיו קסוביץ', ויוצר מהם סלט קולנועי מדהים. "אור ירח" הוא סרט עם סגנון כל כך מובהק, שאפילו פריים בודד מצליח לספק עושר סגנוני עצום: הצבעוניות העמוקה, תנועות המצלמה, הפריים הצר ועוד. אני מאלו שמאמינים שכל יום צריך להודות לאלוהי הקולנוע כל כך ש"אור ירח" זכה באוסקר ולא "לה לה לנד" שפי שהוכרז בטעות בתחילה בטקס.