Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: מלך הקולנוע העצמאי

לכבוד צאת סרטו החדש של הבמאי המוערך ריצ'רד לינקלייטר, קומדיית הנעורים "כולם רוצים את זה", חזרנו לסרטיו הקודמים של הבמאי כדי לבדוק מה הופך את הקולנוע של ריצ'רד לינקלייטר לכל כך מיוחד ומדוע הוא האחד היוצרים האמריקאים העצמאיים האהובים והמצליחים כיום?

הקריירה בת ה-25 שנה של הבמאי הטקסני כל כך מגוונת שהוא יכול גם ליצור להיטים לכל המשפחה כמו "בית ספר לרוק", גם את "התבגרות" שקטף את פרס האוסקר לשחקנית המשנה הטובה ביותר והיה לסרט פורץ דרך אפילו רק מעצם עשייתו שארכה 12 שנים, וגם סרט אנימציה נסיוני כמו "חיים בהקיץ". ממבט מהיר בפילמוגרפיה שלו ניתן להסיק שלינקלייטר אוהב להתנסות: ניסויים נראטיביים (ולוגיסטיים) שגרמו לו לפרוס את צילומי "התבגרות" לאורך שנים, לצלם את טרילוגיית הסרטים הרומנטית שלו (לפני הזריחה/שקיעה/חצות) בהפרשים מדודים של 9 שנים המדגישים את השינויים שחלו (ולא חלו) בדמויות, לשלב באופן היברידי בין קולנוע עלילתי לדוקומנטרי ושחקנים מקצועיים וחובבנים ב"ברני" ואפילו להשתמש באנימציית רוטוסקופ (כלומר סצנות שצולמו במצלמה דיגיטלית ועברו עיבוד לאנימציה) ב"חיים בהקיץ" ו"סורק אפלה".

[*]

(בתמונה: ריצ'רד לינקלייטר, צילום: רויטרס)

הקולנוע של לינקלייטר מגוון מבחינה ז'אנרית וצורנית, אבל אם באמת חייבים לבחור דבר אחד שהופך את סרטיו לאמנות כה ייחודית - אי אפשר שלא לבחור בכתיבת הדיאלוגים המבריקה שלו. לדמויות של לינקלייטר יש המון דעות, מחשבות ותזות על החיים, המציאות, אהבה, אמנות ובעצם על כל דבר בעולם הזה והן לא מתביישות לבלות סרט שלם בלדבר על מה שחולף בראשן - לפעמים במונולוג, לפעמים בפינג פונג של דיאלוג עם אדם שמשדר איתם על אותו גל.

לינקלייטר לא בורא עולמות, אלא דמויות שאתה רק רוצה להמשיך לבלות ולחוות יחד איתן - כמו להגיע למסיבה בה אתה לא מכיר יותר מדי אנשים, כך שאתה מוצא את עצמך שותה בשתיקה וחווה את האינטראקציות החברתיות מבחוץ, אבל לא אכפת לך כי יש חיים שמתרחשים מסביבך.

”Dazed and Confused" (ויסלחו לי המפיצים הישראלים שאני לא קורא לסרט הזה "טריפ נעורים"), סרטו של לינקלייטר משנת 1993, הוא בדיוק המסיבה הזאת - זהו היום האחרון לשנת הלימודים בתיכון אמריקאי בסוף שנות ה-70 וכולם רוצים להתפרק ולבלות - אבל לא משנה אם אתה אתלט, פריק, חנון או מקובל, בגיל הזה אתה עדיין מבולבל ומלא בהרהורים, ולינקלייטר מצליח להעביר את התחושות באלה בבימוי לכאורה נונשלנטי. גם אם לא בילינו יום אחד בתיכון אמריקאי אנחנו מרגישים שאנחנו מכירים את האנשים האלה – כי הם אנושיים ופגיעים, רגישים ויהירים.

הדמויות שלו מדברות הרבה כי רק ככה הן יכולות לבטא את הפנימיות שלהן ולחלוק את עצמן עם אנשים אחרים. נדמה שכמוהן כך גם לינקלייטר היוצר עצמו מנסה לחלוק עם העולם כמה שיותר דרך האמנות שלו - ואין דבר שגורם לנו להרגיש פחות בודדים מההבנה שאנחנו לא היחידים שמרגישים דבר מסוים. הקולנוע של לינקלייטר הוא קולנוע הומני שמסתקרן מבני אדם, היחסים ביניהם ומה שמחבר אותם.

כבר בסרטו הראשון ”Slacker” , ניתן לראות שמה שמעניין את לינקלייטר בקולנוע שלו הוא בני אדם וכל מה שמניע אותם: הפחדים, האהבה, חוסר הביטחון ותאוות החיים. זה סרט על יום אחד באוסטין, טקסס (ביתו של לינקלייטר), בו המצלמה היא הגיבורה העוקבת אחר פיסות חיים של הדמויות ועוברת הלאה ברגע שדמות מעניינת אחרת תופסת את תשומת ליבה. אנחנו לא יודעים יותר מדי על הדמויות שאנחנו פוגשים, אבל אנחנו נהנים לחלוק איתן את מעט הזמן שיש לנו ביחד בגלל שהן מצליחות לנסח במילים תחושות אנושיות ואוניברסליות. הדמויות בסרטיו הן האנשים שהיינו רוצים להיתקל בהם בחיים שלנו ולנהל איתם שיחה פילוסופית מפוזרת שתשכיח את הקיום הזמני שלנו.

כך גם הזמן והשינויים שהוא מחולל בבני אדם מעסיק את לינקלייטר: האפקט של התבגרות השחקנים “בהתבגרות” הוא לא סתם גימיק לשם הגימיק אלא חלק מהנרטיב - זה סרט על הכוח הבלתי נראה של הזמן שלא פוסח על אף אחד: לא על ילד שהופך לנער ולא על הורים צעירים שמתבגרים במקביל וביחד עם ילדיהם.

בטרילוגיית” לפני” ישנו אפקט דומה בכך שאנחנו פוגשים את סלין וג'סי פעם ב-9 שנים אבל אלו,תשע שנים מהותיות - בסרט הראשון הם בשנות ה-20 לחייהם ומוכנים לטרוף את העולם, בשני הם בשנות ה-30 לחייהם כך שהם פחות תמימים אך עדיין מלאי תשוקה וחיוניות, ובסרט האחרון הם זוג הורים בשנות ה-40 לחייהם, כבר מכירים אחד את השנייה יותר מדי טוב ונושאים על גבם גם חרטות ומחשבות על "מה אם?" (בסרט זה הם אפילו רבים את אחד הריבים האינטימיים, הכואבים והאמיתיים ביותר שנראו אי פעם על מסך הקולנוע - דבר שלא יכל לקרות בשני הסרטים הראשונים).

לינקלייטר הוא יוצר שגורם לצופה להרגיש את מעבר הזמן ואת הדמויות שעושות כמיטב יכולתן לחיות לפי תפישת עולמם. הוא לא מתעסק ברגעים הדרמטיים הגדולים אלא דווקא במחוות האנושיות הקטנות שמחברות אדם לאדם. יש לו כישרון יוצא דופן לחבר את הקהל לדמויות שלו והוא עושה זאת בקלות מכיוון שהוא מתייחס לכל אחת מהדמויות שלו כאל בן אדם בעל משמעות.

אם יש משמעות בעולם הזה, לינקלייטר טוען שהיא נמצאת בקשרים שאנחנו יוצרים, בחוויות שאנחנו חולקים ובנסיונות שלנו לבטא את המשקל שעל נפשנו בעזרת מילים, שאולי לא יצליחו לבטא בשלמות את ההרהורים שלנו אבל אם זה לא מונע מהדמויות הלינקלייטריות להמשיך לדבר, גם אנחנו נמשיך.