את "טיטניק" ראיתי לראשונה כשיצא בקולנוע בשנת 1997 ומאז כמו רבים נוספים, הוא שבה אותי בעוצמתו. הגודל, הפסקול, ההשקעה המדוייקת לפרטי פרטים, השלמות, קנו אותי יותר מכל סרט אחר באותה התקופה. החוויה השנייה לראות את הסרט על מסך גדול, היא עוצמתית, מרטיטה, בלתי נשכחת, אבל בעיקר מושלמת הודות לתוספת תלת המימד החדישה.
[*]
הסיפור על זוג האוהבים שניצב בפני טביעת הטיטניק, מפתיע כאשר מצליח לעמוד במבחן הזמן. 15 שנה עברו מאז יצא הסרט לראשונה אל בתי הקולנוע והאולם המלא רק נתן אישרור סופי על העוצמה שבה נגע הסרט באנשים, הרוצים לחזור ולהתענג על רגשות העבר בשנית. השקט באולם הקולנוע מתחילתו של הסרט כבר אומר הכל. אך זה לא רק התרפקות על זכרון העבר אולי ההצלחה המפתיעה של הסרט מדגישה כמה חשוב לנו לחוות שוב את הסרט על המסך הגדול והתלת מימד באופן מפתיע רק תורם.
[*]
ג'יימס קמרון, האיש שבישר את בואה של טנכולוגית תלת המימד אל המסכים בסרטו האחרון, "אווטאר", מצליח בעזרת הטכנולוגיה החדשה להגביר את עוצמת החוויה הקולנועית והצפייה בסרט מרשימה מאי פעם. לעומת סרטים רבים הנעשים בהוליווד איכות התלת מימד בסרט זה מרשימה ומרהיבה ולא נופלת בעוצמתה מ"אווטאר", קמרון הגיע לתוצאות שלא יביישו סרטים המצולמים בטכנולוגיה, כאשר כל פריים ופריים עבר "שיפצור"."
[*]
למרות שרבים מבקרים את הסנטימנטליות הרומנטית בחלק הראשון, בעיני דווקא החלק הראשון שלו, חסר ה"אקשן", מסתמן כסוחף הרבה יותר מהטביעה עצמה. אולי זה נובע מהעובדה כי בהוליווד מייצרים יותר סרטי פעולה ופחות דרמות רומנטיות גדולות מהחיים. הסרט הזה מחזיר אל הנוסטלגיה של פעם, כאשר סיפור המסגרת של הטביעה, רק מעניק ערך מוסף ולא העיקר.
"טיטניק" לא רק עשה היסטוריה קופתית, הוא מוצר צריכה שהפך לאירוע תרבותי. הצפייה בו מספקת חווייה קולנועית גדולה מהחיים וזה אחד ההישגים הגדולים שלו ולכן חובה לצפייה בתלת מימד בקולנוע על גבי המסך הגדול.