Seret מהעבר: עשור להתחלה

לפני 10 שנים, בהפסקה שבין "האביר האפל" ל"עלייתו של האביר האפל", הבמאי הבריטי כריסטופר נולאן התפנה לפרויקט צד ויצר את "התחלה" (Inception), יצירת מופת בפני עצמה ואחד מסרטי מדע בדיוני החשובים ביותר של המאה ה-21, כשבמבט לאחור אין קביעה חד משמעית איזה מבין הסרטים היה פרויקט צד לעומת האחר. התסריט לסרט השאפתני המתין במגירה במשך כמעט עשור, עד שנולאן צבר לעצמו מוניטין ויחד איתו את התקציב הרצוי לצילומים. היוצר יותר מהחזיר את ההשקעה עם הכנסות של 828 מיליון דולר ברחבי העולם לצד הפיכתו לקלאסיקה מודרנית וזכייה ב-4 פרסי אוסקר בקטגוריות הטכניות.

כמו בכל הסרטים האחרים שלו, גם כאן נולאן רוחש כבוד רב לאינטליגנציה של הצופים ושואף ליצור בשבילם את שובר הקופות החכם. לטעמי, "התחלה" הוא ההצלחה הגדולה ביותר שלו בכך עד כה, סרט עם גיבורים חולמים שמטריד את מנוחתם של מיליוני צופים. לא אשכח את הפעם הראשונה שצפיתי בו בקולנוע ,ואחריה עוד עשרות צפיות על פני עשור, עד כדי הכרתו בעל פה.

[*]

חקר החלומות ותת המודע תמיד העסיק את אנשי הקולנוע. ברגמן, היצ'קוק, פליני, קורוסאווה וטרקובסקי - כולם השתמשו בתמות של חלום כדי לצלול אל תוך המעמקים של טבע האדם ולספר את הסיפורים האישיים ביותר שלהם על המסך. היצירות האלה תמיד בלטו בסגנון ויזואלי ייחודי ותסריט מורכב, כיאה לסימולציה של חלום. בין סרטי החלומות הבולטים של העשורים האחרונים: "מלהולנד דרייב" של דיוויד לינץ', שנראה ומרגיש כמו חלום בלהות ומיישם את הרעיון של חלום בתוך חלום; "שמש נצחית בראש צלול" - טיול יסודי בתוך תת מודע של אדם המבקש למחוק את חברתו לשעבר מהזכרון; בז'אנר האקשן ניתן למצוא את "זכרון גורלי" וכמובן את "מטריקס" המהפכני, ובבסיס שניהם הרעיון שהעולם שבו פועל הגיבור אינו העולם האמיתי.

נולאן, כהרגלו, לא מאכיל את הצופה בכפית ומציב אותנו בפני החוקים של העולם שיצר – קיימת טכנולוגיה שמאפשרת להתחבר לתת מודע של אדם, ארגונים משתמשים בטכנולוגיה זו למטרות ריגול תעשייתי, פעולה זו לא נרדפת על ידי שום גורם של אכיפת חוק, אלא תת המודע עצמו מזהה את הפולש ותוקף אותו. ניתן להירדם שוב בתוך חלום וכך ליצור כמה רבדים של חלום. קיימת אפילו תורת יחסות ייחודית לחלומות: הזמן עובר לאט יותר, חוקי הפיזיקה משתנים בהתאם למצבו הפיזי של החולם, ישנם פרדוקסים שכוללים גרמי מדרגות אינסופיים ועוד. הפרדוקס הכי גדול כאן הוא שהצופה מקבל לחלוטין את החוקים האלה, כאילו לא מדובר בסרט מדע בדיוני. מבחינתנו הגיוני לגמרי לראות את צוות הגיבורים מדלג בין חלום לחלום, נלחם בחיילים מדומיינים של תת המודע ובסוף מעשה חשוב לנו לדעת שהסביבון שהם סובבו נפל כמצופה.

אבל כמו בחיים האמיתיים, החוק מספר אחת של החלום הוא שאין חוקים והכל תלוי בחולם. רכבת יכולה לדהור פתאום באמצע כביש מהיר, דווקא כשלא מחכים לה. רחוב יכול להתקפל לצורות שונות. האקסית המרושעת יכולה להופיע משום מקום ולהרוס את כל התכניות. ואם לחולם יש פיפי, סביר להניח שבחלום יירד גשם. נולאן עצמו פועל במסגרת גבולות הגזרה שהמציא, ובעיקר נהנה מהמתקנים במגרש המשחקים החדש. אחת הסצינות הזכורות ביותר, קרב היריות שמתרחש בחוסר שיווי משקל, בזמן שהחולמים מתהפכים בהילוך איטי בתוך טנדר, צולמה בסט מסתובב שנבנה במיוחד לשם כך.

לא פעם בעשור האחרון נשאל נולאן לגבי הפרשנות שמקבל הסרט לאור הסצנה האחרונה של הסביבון המסתובב בו הצופה נדרש לקבוע אם מדובר בחלום או מציאות, ובכל פעם התחמק באלגנטיות. לדבריו, התוצאה הסופית ממשילה ללא כוונה מוקדמת את התהליך של יצירת סרט קולנוע, בדגש על הרכבת צוות שבו לכל אחד יש תפקיד אחר. הבמאי עצמו הרכיב חתיכת צוות, רובו מהשחקנים הקבועים שלו, קיליאן מרפי וקן ווטנאבי ("באטמן מתחיל"), מייקל קיין, טום הארדי, ג'וזף גורדון לויט ומריון קוטיאר, לצד אלן פייג' ("ג'ונו") והאחד והיחיד, לאונרדו דיקפריו, בעוד תפקיד בלתי נשכח.

הסרט מתחיל ומסתיים כמו חלום, כשאנחנו נזרקים לתוכו ללא הקדמה ונשלפים ממנו לפני שאפשר לראות אם הסביבון הארור נפל או לא נפל. אם תלכו לבקר בלוקיישנים בפריז בהם צולם הסרט (כמו שאני עשיתי), דוכני הירקות לא יתפוצצו סביבכם ליד בית קפה דבוסי, בגשר ביר-חכים לא תמצאו אפילו מראה אחת והרחובות הציוריים בוודאי לא יתקפלו מעליכם. הכל ירגיש כמו חלום זכור למחצה.