לא רק ג'וקר: 5 סרטים מוזיקליים שהפתיעו את הצופים

מופע הקולנוע של רוקי (1975)

"מופע הקולנוע של רוקי" הוא אולי הדוגמה המובהקת ביותר למיוזיקל שובר מוסכמות. הסרט, שהתחיל כמחזמר במה קטן, הפך לתופעה תרבותית עצומה ולסרט פולחן אייקוני. הסרט משלב אלמנטים של מדע בדיוני, קומדיה ואימה, עם מוזיקת רוק מתפרצת ותלבושות נועזות. העלילה המטורפת, שמערבת זוג צעיר תמים, מדען טרנסג'נדר מכוכב אחר ויצור שנברא במעבדה, מאתגרת את כל המוסכמות של הקולנוע המיינסטרימי.

טים קארי בתפקיד ד"ר פרנק-נ-פרטר הוא כוח טבע על המסך, עם הופעה שהפכה לאייקונית. השירים, כמו "Time Warp" ו-"Sweet Transvestite", הפכו להמנונים של התרבות הקווירית. מה שהפך את "מופע האימים של רוקי" לתופעה כה ייחודית הוא תרבות ההקרנות בחצות הלילה שהתפתחה סביבו. צופים היו מגיעים בתחפושות, משתתפים באופן פעיל בסרט, ויוצרים חוויה אינטראקטיבית שאין דומה לה.

חנות קטנה ומטריפה (1986)

סרטו של פרנק אוז הוא מיוזיקל קומי-אימה המבוסס על מחזמר מאת הווארד אשמן ואלן מנקן, שבעצמו מבוסס על סרטו של מאסטר האימה רוג'ר קורמן משנת 1960. הסרט משלב בין הומור שחור, מוזיקת רוק'נ'רול ואלמנטים של סרטי מפלצות קלאסיים. העלילה מתמקדת בסימור, מוכר בחנות פרחים כושלת, שמגלה צמח מוטנטי שניזון מדם אדם. הצמח, שמכונה אודרי 2, הופך לכוכב של ממש בסרט, עם קול ואישיות משלו.

מה שהופך את "חנות קטנה ומטריפה" לכה מיוחד הוא השילוב בין האבסורדיות של העלילה לבין המוזיקה המתוחכמת והמבריקה לצד הופעות של מיטב הכשרונות הקומיים של התקופה – סטיב מרטין, ביל מאריי, ג'ים בלושי וריק מוראניס בתפקיד הראשי. השירים, כמו "Suddenly Seymour" ו-"Feed Me (Git It)", הם שילוב מושלם בין מנגינות קיטשיות לבין מילים שנונות ומצחיקות. הסרט זכה להצלחה מסחרית ולהערכה ביקורתית, והפך לסרט פולחן. הוא עובד לבמה מספר פעמים, כולל הפקה מצליחה בברודווי ב-2003.

סוויני טוד: הספר השטן מרחוב פליט (2007)

טים ברטון, הבמאי הידוע בסגנונו הגותי והמוזר, לקח את המחזמר המפורסם של סטיבן סונדהיים והפך אותו לחוויה קולנועית בלתי נשכחת. "סוויני טוד" הוא מיוזיקל אפל ומקאברי, המספר את סיפורו של ספר שחוזר ללונדון כדי לנקום באלה שהרסו את חייו. הסרט מתאפיין באסתטיקה ויזואלית מרהיבה, עם פלטת צבעים כהה וקודרת שמשרה אווירה של אימה וייאוש.

ג'וני דפ, בתפקיד הראשי, מפגין כישורי שירה מפתיעים, כשהוא מבצע את השירים המורכבים של סונדהיים בצורה מרשימה. הלנה בונהם קרטר, בתפקיד גברת לאבט, מוסיפה נופך של הומור שחור לסרט. מה שהופך את "סוויני טוד" לכה ייחודי הוא השילוב בין אלמנטים של סרטי אימה לבין המוזיקה. הדם הזורם בסצנות הרצח מתמזג עם המנגינות ויוצר דיסוננס מטריד ומרתק כאחד. הסרט זכה להצלחה קופתית ולשבחי הביקורת, וזכה בפרס האוסקר לעיצוב האמנותי הטוב ביותר.

אמיצה (2012)

"אמיצה" של פיקסאר מהווה יציאה מהנורמה בכמה מובנים. ראשית, זהו סרט הנסיכות הראשון של הסטודיו, ושנית, למרות היותו מיוזיקל, הדמות הראשית - הנסיכה מרידה - אינה שרה כלל. הסרט מתרחש בסקוטלנד של ימי הביניים ומספר את סיפורה של מרידה, נסיכה עצמאית השואפת לשנות את גורלה. המוזיקה הקלטית המקורית, שנכתבה על ידי פטריק דויל, משתלבת באופן אורגני בעלילה ומעצימה את האווירה הסקוטית.

בעוד שהשירים בסרט מבוצעים על ידי דמויות משנה או כרקע, הם משמשים ככלי לקידום העלילה ולהעמקת הדמויות. השיר "Touch the Sky", למשל, מלווה את מרידה ברכיבתה על סוסה ומבטא את רוח החופש שלה בלי שהיא עצמה תשיר מילה. "אמיצה" זכה בפרס האוסקר לסרט האנימציה הטוב ביותר, והוא נחשב לאחד הסרטים הפמיניסטיים החשובים של השנים האחרונות בז'אנר סרטי הנסיכות.

לה לה לנד (2016)

סרטו של דמיאן שאזל מהווה מחווה למיוזיקלים הקלאסיים של הוליווד, אך עם טוויסט מודרני ולא צפוי. הסרט משלב בין הנוסטלגיה לעידן הזהב של הוליווד לבין מציאות עכשווית ומורכבת. הסרט מספר את סיפור אהבתם של שחקנית שאפתנית (אמה סטון) ונגן ג'אז (ראיין גוסלינג), תוך כדי שהוא בוחן את המתח בין הגשמה עצמית לבין מערכות יחסים.

"לה לה לנד" ייחודי באופן שבו הוא משלב בין ריקודים גרנדיוזיים לבין רגעים אינטימיים ומינימליסטיים. המוזיקה, שנכתבה על ידי ג'סטין הורביץ, משלבת ג'אז קלאסי עם פופ עכשווי, יוצרת פסקול שהוא בו זמנית מוכר ורענן. הסצנה הסוגרת של הסרט, עם הסיקוונס החלומי שלה, היא דוגמה מבריקה לאופן שבו ניתן להשתמש במוזיקה ובמחול כדי לספר סיפור רגשי ומורכב. "לה לה לנד" זכה להצלחה מסחררת וגרף 14 מועמדויות לאוסקר, מתוכן זכה בשישה פרסים, כולל לפרס הבמאי הטוב ביותר והשחקנית הטובה ביותר (וכמובן הוכרז כסרט הזוכה ע"י וורן בייטי בפדיחת האוסקרים הגדולה במקום "אור ירח" שבאמת זכה).