דיוויד איגנטוס היה כתב של ה"וול סטריט ז'ורנאל" שסיקר את פעולות הסי.איי.איי במזרח התיכון במשך עשור. את התרשמותו מחייו באזורינו העביר לספר וזה הפך לסרט "גוף השקרים" שעלה על מרקעינו לאחרונה.
הסרט מספר את סיפורו של רוג'ר פריס, סוכן שטח של הסוכנות. מפעילו באמריקה הרחוקה הוא הסוכן אד הופמן (ראסל קרואו בהופעה אנמית לחלוטין) פריס מגולם בצורה ראויה על ידי ליאונרדו די קפריו ובזה בערך הסתיימו הדברים הטובים שיש להגיד על היצירה המיותרת והמעייפת הזו של רידלי סקוט, בימאי שעשה בעברו סרטים חשובים כ"בלייד ראנר" ו"תלמה ולואיז" (ואנדי גרסייה לוחש לי מעבר לכתף "תזכיר גם את 'גשם שחור'") וכיום נדמה כי שיאו מאחוריו.
[*]
עוד בסרט עלי סולימאן הסימפטי הזכור לטוב מ"עץ הלימון" וגם אלון אבוטבול שלנו שלפני עשרים שנה גילם איש טרור בסרטי האקשן סוג ז' של מייקל פארה והיום (הפתעה הפתעה) - מגלם איזה בין לאדן לעניים (ואקי אבני אומר - "אין מה לעשות - זה הגורל האכזר של השחקן הישראלי - תמיד בסוף אנחנו נגלם מחבלים").
דה קפריו מדלג בכבדות בין עיראק לירדן ומנסה לתפוס את אבוטבול שלנו בתחבולות שונות ומשונות (ומשעממות). בטוויסט עלילתי מטופש הוא מתאהב באיזה פלשתינאית אקזוטית שהיא האם אמא של הסטריאוטיפים של הילידה הנחשקת והאסורה, ובדרך הוא גם מתיידד עם ראש שירותי הריגול הירדני שאשמח לפגוש את החייט שלו בהזדמנות.
[*]
מה ניסה האדון סקוט לעשות? - להתעלל בנו עד שנגלה את כל הידוע לנו על רצח ארלוזורוב? אחרי חצי שעה הסרט מאבד לחלוטין תנופה ויש לצופה עוד שעה וארבעים ארוכות כנצח כדי לסבול יחד עם סוכני הסי.איי.איי ומפעיליהם. נושא המזרח התיכון והכוחות הבינ"ל הבוחשים בו זכה להתייחסות הרבה יותר אמיתית ונכונה בסרט "סיריאנה" למשל. מצד שני יש אולמות קולנוע שיספקו לכם שינה נעימה ונוחה במהלך הסרט ואולי גם זו דרך להירגע מלחצי החיים.
סופו של הסרט מביא את העלילה לשיאים של הבלות וחוסר הגיון ואפילו אבוטבול נראה לא מרוצה.