Seret מהעבר: 20 שנה ללהיות ג'ון מלקוביץ'

על כמה סרטים אפשר להגיד שהם באמת מקוריים? זה מונח שכמו לא מעט מעמיתיו רודד לגמרי על ידי תרבות הביקורת המשתפכת. מקוריות זה דבר נדיר מעצם ההגדרה, זה משהו שהצפייה בו מלווה בהתפעמות ובהשראה, זה משהו מיוחד שאין דומה לו בעולם. עם זאת, ישנם כמה סרטים שבאמת תואמים את ההגדרה הזאת, ועומדים בסטנדרט הגבוה שהיא מציבה בעקביות לאורך עשרות שנים. סרט כזה הוא "להיות ג'ון מלקוביץ'".

הסרט מספר על פקיד זוטר בשם קרייג שוורץ שהוא, בפשטות, לוזר. קרייג לא מצליח בעבודה שלו, לא שמח במערכת היחסים שלו, וחי חיים די משעממים ומנוונים, למעט החיבה שלו כלפי בובות יד שהוא מטפח בקנאות. אבל הכל משתנה יום אחד, כשקרייג עולה לקומה שבע וחצי בבניין שלו, ומגלה שם, בין הרצפה הנמוכה והעובדים המטורללים, דלת קטנטנה שמובילה, דרך מערה עקלקלה כמובן, אל מוחו של שחקן הקולנוע ג'ון מלקוביץ'. מוזר לאללה? אני מעדיף את המונח מקורי.

בהתחלה, קרייג מצליח להיות במוחו של מלקוביץ' רק לרבע שעה בכל פעם. הוא מחליט שינצל את ההזמנות הלא-שגרתית שצצה ומתחיל למכור כניסות אל מוחו של מלקוביץ' תמורת מאתיים דולר. מהר מאוד, קרייג מבין שיש דרכים רווחיות בהרבה לנצל את הגישה אל ג'ון מלקוביץ'. על-אף התנגדותו המובנת של מלקוביץ', קרייג מצליח לאמן את עצמו ולהישאר במוחו של מלקוביץ' ליותר ויותר זמן, כך שלבסוף התודעה שלו מועתקת אל גופו של השחקן. קרייג מנצל את הפלטפורמה שניתנה לו כדי להתפרנס כאמן בובות בינלאומי, ובאמת נדמה בהתחלה כי חייו הפכו להצלחה, אבל לא הכל דבש. אט-אט, מחיר התהילה והלחצים שמופעלים על קרייג מכל כיוון עושים את שלהם ועולמו מתחיל לקרוס, כך שהסרט עוזב את קרייג באותו מקום בו מצאנו אותו.

[*]

במאי הסרט הוא ספייק ג'ונז, שזה היה סרטו הראשון אחרי שעבר מעולם הקליפים אל עולם הקולנוע. לעניות דעתי, ג'ונז הוא אחד מהבמאים היחידים שעשו את המעבר הזה בהצלחה. על כל פנים, מעניין לדון בדרך שבה האסתטיקה של דור ה-MTV מיתרגמת אל המסך הגדול. הסרט סוחף ומבדר מבחינה קולנועית, ומצליח לספק ריגושים ופיתולים על גבול המלודרמה בטוב טעם ובלי להתדרדר למגוחכות. אבל בכנות, השפה הקולנועית של ג'ונז היא לעיתים פרימיטיבית וחסרת תחכום.

לדוגמה, בגלל שג'ונז לא רוצה להסתכן בטרחנות, הוא שומר על מרחק בין ההתרחשות הקולנועית והקהל. הוא כמעט ולא משתמש בקלוז-אפים או באמצעים קולנועיים מעוררים מבחינה רגשית. אבל החלטה זו מובילה גם לכך שהצופים מוצאים את עצמם לעיתים תכופות מנותקים ומנוכרים מההתרחשות הקולנועית, מה שכמובן גורע משמעותית מאיכות הסרט. ככלל, הסרט לא מאוד מעניין מבחינה ויזואלית. רוג'ר דיקנס, אחד מגדולי צלמי הקולנוע בהיסטוריה, אמר פעם שלדעתו צילום טוב הוא צילום שלא מבחינים בו. בגדול, אני מסכים עם הבחנה זו, אבל בסרט כמו "להיות ג'ון מלקוביץ'", סרט כל כך מיוחד ומאתגר, ראוי שהצילום היה מעט יותר מורגש. גם השחקנים טובים, אבל לא מדהימים. כמעט כל דמות בסרט היא דמות מרתקת ומסובכת, ונדמה לעיתים שהשחקנים עצמם לא מצליחים לעמוד בקצב של הדמויות שלהם. אתם בטח תוהים למה הביקורת שלי כל-כך יבשה ואדישה עד כה, הרי "להיות ג'ון מלקוביץ'" הוא סרט שהיה הצלחה קופתית וביקורתית משמעותית שמוזכר עד היום כאחד מהסרטים הטובים והמעניינים של סוף המאה ה-20. האם התארים האלה מוצדקים? ואם כן, מהי הנקודה הגואלת של הסרט ושהופכת אותו לשווה סקירה גם אחרי עשרים שנה? כאן ראוי לציין שהתסריטאי של הסרט הוא צ'ארלי קאופמן ("אדפטיישן", "שמש נצחית בראש צלול"), לדעתי התסריטאי הטוב בהיסטוריה. לא רק שהתסריטים שלו מעולים, אלא שלקאופמן יש הבנה עמוקה ואינטואיטיבית של הפוטנציאל והמהות של התסריט כצורה ספרותית.

[*]

אם כן, מה סוד ההצלחה של קאופמן? קשה להצביע בוודאות על מאפיין מרכזי, מכיוון שגוף היצירה של קאופמן עשיר באינספור השפעות ותכונות ייחודיות, לעיתים אפילו סותרות. לדוגמה, התסריטים של קאופמן ויזואליים מאוד, ומלאים בפרטים שניתן להעביר רק בעזרת מצלמת הקולנוע. אבל קאופמן גם מתעניין מאוד בדמויות שלו, ונדמה שהתסריטים שלו הם ניסיונות לחקור ולהבין אותן לעומק. אז האם הגאונות של קאופמן היא בדמויות או בוויזואליות? האמת היא, שאיפשהו ביניהם.

היכולת של קאופמן לאזן בין היסודות הוויזואליים והסיפוריים של הקולנוע, האופן הנועז בו הוא קופץ דרך זמן יחד עם השמרנות המבנית שלו, הניכור שקאופמן יוצר מהדמויות שלו בד בבד עם האינטימיות הכמעט מחניקה שהוא כופה על הצופים, שינויי הטון החפוזים שלו שמשולבים בתחושת אחידות והובלה בטוחה, כולם נוכחים יחד אצל קאופמן. היצירה של קאופמן מלאת סתירות, ניגודים, ואפילו בלבול, אבל זה מה שהופך אותה למושלמת, שהרי מהו התסריט עצמו אם לא צורה מלאת ניגודים ועמוסה באפשרויות, צורה בלתי מפוענחת ובלתי מוגדרת, שמשלבת בתוכה מחזאות, ספרות, ואפילו שירה, ורק מחכה לגאון כמו קאופמן שיממש את הפוטנציאל שלה?

התסריט של "להיות ג'ון מלקוביץ'" מתאים בדיוק לתבנית הקאופמנית המוכרת. הסרט בנוי כך שהוא מתחיל כדרמה-קומית שעוסקת באישיות ובחיים של הדמויות הראשיות באופן מאוד ריאליסטי, משתנה דרסטית בשלב מסוים כך שהוא מתרכז בהתקדמות עלילתית מאוד מהירה והזויה, שגובלת בחלום בלהות קפקאי. זה מבנה שמביא בהכרח לכתיבת תסריט מלא ניגודים ומורכבויות שממש בקושי עובד, אבל בסוף קאופמן מצליח לקשור את כל הקצוות יחד ולהפוך את התסריט ממבולגן למופתי.

מאז צאת הסרט לאקרנים, קאופמן נהיה לסופר-סטאר. הוא זכה באוסקר על "שמש נצחית בראש צלול", והתחיל בעצמו לביים סרטים. שאר הצוות שעבד על הסרט לא זכה בהרבה מההצלחה שהסרט הניב. הבמאי ספייק ג'ונז ביים כמה סרטים טובים מאז "להיות ג'ון מלקוביץ'" (ובמיוחד "היא" הזכור לטוב מ-2013) אבל לא נחשב כיום לאחד הבמאים המעניינים או החשובים בהוליווד, בניגוד למה שרבים צפו לו. רוב השחקנים בסרט (ג'ון קיוזאק, קת'רין קינר, אורסון בין, וכמובן, ג'ון מלקוביץ') המשיכו לעבוד אחרי צאתו לאקרנים, אך רובם נשארו בגבולות האינדי (יוצאת הדופן לכלל הזה היא קמרון דיאז, שמשחקת תפקיד שולי בסרט).

כשמביטים על כל סרט ממרחק הזמן, חשוב לתהות האם הוא השפיע על הקולנוע שבא אחריו. במקרה של "להיות ג'ון מלקוביץ'", השאלה "על איזה סרט הוא השפיע?" אינה מתאימה. יותר נכון לתהות "על איזה סרט אינדי אמריקאי שבא אחריו 'להיות ג'ון מלקוביץ'' לא השפיע?" ניתן לזהות בעשרות סרטים אמריקאים עצמאיים את ההשפעות הישירות של הסגנון של קאופמן: הדמויות המוזרות אך מעוררות הסימפטיה, ההתקדמות ההזויה של העלילה, הקיפוץ התכוף בין בדיה למציאות, כולם השתרשו והפכו לסממנים קולנועיים מוכרים. במיוחד ניכרת ההשפעה בתנועת ה-"מאמבלקור" - תנועה קולנועית אמריקאית שפעלה בשנות האלפיים והתמקדה בעיקר בדיאלוגים סתמיים ויומיומיים שחושפים הארות על הקיום האנושי, ופחות מתמקדים בעלילה במובנה הקלאסי. בדיאלוגים של "מאמבלקור" ניכרת השפעה עצומה של קאופמן, ולעיתים נדמה שהם לקוחים ישירות מהתסריטים שלו.

השפעה רחבה זו אמנם העשירה ותרמה לקולנוע האמריקאי העצמאי, אך גרעה מעט מ"להיות ג'ון מלקוביץ'". הסרט שבזמנו יצר סנסציה בקרב הצופים שפשוט לא ידעו איך לאכול אותו, הפך עם השנים לפחות נועז ומקורי, כתוצאה מאינספור הרפרנסים הישירים והעקיפים שהתרגלנו לראות אליו בתרבות הפופולרית. אין בכך לומר שהסרט כבר לא ייחודי ומעניין, אבל אין ספק כי הזמן לא עשה לסרט טוב ושהוא פחות מרגש כיום מאשר בתקופה שבה הוא יצא. אמנם הסרט השפיע רבות על הקולנוע האמריקאי העצמאי שבא אחריו, אבל דווקא המידה בה השפעה זו ניכרת פגעה בתכונה שהכי זוהתה עם הסרט בצאתו - מקוריות.