טקס אופיר 2020: סקירות הסרטים העלילתיים והסרטים הקצרים

זו השנה ה-12 שלי כחבר אקדמיה וכרגיל הקיץ כולל צפייה במועמדים לפרס אופיר. זוהי שנה לא שגרתית מאחר שבשל מגפת הקורונה בניגוד לשנים קודמות לא התקיימו הקרנות הסרטים בסינמטק תל אביב, אלא בקולנוע קנדה ובאברהם הוסטל. את כל הסרטים ניתן גם היה לראות בסטרימינג . צפיתי בכל 23 הסרטים העלילתיים הארוכים ובכל 15 הסרטים העלילתיים הקצרים. להלן המסקנות.

הסרטים העלילתיים

השנה הרגשתי כי הייתי צריך להתאמץ כדי למצוא סרטים ראויים .היו לא מעט סרטים שהתקשיתי לצלוח עד סופם, ובכל זאת נמצאו כמה פנינים. סרטים עם משנה סדורה ועם משחק מצוין, סרטים שהסבו לי הנאה.

הסרטים הבולטים:

• מעל כולם ניצב בגאון הסרט הבולט של השנה "הנה אנחנו" של ניר ברגמן. סרט רגיש על אב היוצא למסע עם בנו המאותגר שכלית. ברגמן שתמיד יודע להציג לראווה משפחות במשבר ("כנפיים שבורות" ,"הדקדוק הפנימי" "להציל את נטע" ) מספר סיפור די קטן של דמויות צנועות. זהו גם הסרט היחיד השנה שהצליח להביא אותי לדמעות. בסרט גם נמצאת לטעמי הסצנה החזקה של השנה כשהאב מנסה להרגיע את בנו בתחנת רכבת. צריך לראות בשביל להבין לאילו עוצמות רגשיות וויזואליות מצליח ברגמן להגיע בסרט. שי אביבי ראוי בהחלט לפרס המשחק על תפקיד האב הטראגי-קומי שהוא מגלם.

[*]

• הסרט "אסיה" בבימויה של רותי פרי בר הוא עוד סרט איטי ומאופק על יחסי הורים-ילדים ובו אם שהיא אחות מוצאת את עצמה סועדת את בתה החולה. משחק נהדר של אלונה איב בתפקיד הראשי ושל שירה האס כבתה. צילום מתוחכם של דניאלה נוביץ שמצליח לנווט ביד אמן בין מרחבים לבין חללים סגורים צפופים ומעיקים. הסרט כולל לטעמי את סצנת הסיום המרגשת של השנה.

• עוד סרט שכולו עשיה נשית וראוי לציון הוא הוא "שתיים" על שתי נשים המנסות להביא ילד לעולם. אסתר אלקיים מביימת בתנופה ושתי השחקניות הראשיות אגם שוסטר ומור פולנוהר משחקות בצורה הכי אותנטית שאפשר, כולל סצנות עירום העוברות לצופה כמעשה אהבה ולא כמין מנוכר. סופו החמצמץ משהו של הסרט שומר על אווירת האמינות ועל הריאליזם הנושבים ממנו.

• הסרט "אפריקה" של אורן גרנר המספר את סיפורו של פנסיונר המגלה כי הרלוונטיות שלו לסובבים אותו הולכת ופוחתת הוא יצירה מאוד לא שגרתית שנעה בין סינמה וריטה לבין דוקו. גרנר מצלם את הוריו ואת משפחתו וגם את עצמו וכולם מגלמים את עצמם בסרט שממשיך בעצם את יצירתו "גרינלנד" .צפיתי בסרט פעמיים ובסופו של דבר נשבתי בקסמו. מאיר גרנר בתפקיד עצמו - אביו של הבמאי - כובש בסגנונו הטבעי .צריך הרבה אורך רוח כדי להתחבר לקצב המתון שבו מתקדם הסרט אך בסופו של דבר זה משתלם והסרט הצליח לרגש אותי. גרנר הוא מתמודד ראוי על פרס הבימוי.

• "הלילה הזה" בבימוי של נדב שירמן המתאר את אירוע השתלטות מחבלים על בית הילדים במשגב עם ב-1980 הוא סרט מתח שאמנם נדמה לי מתאים יותר לגזרה הטלוויזיונית אולם הבימוי התזזיתי והצילום הנהדר של דניאלה נוביץ גרמו לי להיצמד למרקע חסר נשימה עד לסוף המדכדך משהו.

ראויים לציון:

• "המוסד" הקומדיה של השנה בבימויו של אלון גור אריה. בסגנון סרטי "האקדח מת מצחוק " ו"סודי ביותר" ועם עזרה של יוצר סרטים אלו דיוויד צוקר כיועץ, גור אריה מחזיר את הכבוד לקומדיה הישראלית .אנסמבל מדהים שכולל בין היתר את טל פרידמן, צחי הלוי ,אפרת דור, עדי הימלבלוי, אילן דר וגילה אלמגור .כולם משתטים למוות באחד הסרטים היותר מצחיקים שהופקו בארץ בשנים האחרונות.

• "מיראז'" סרט הפשע של דוד בן ארי הוא סרט מסע לילי המתאר ראש ישיבה ותלמיד ישיבה ששניהם קשורים לעולם הפשע המנסים לחלץ בחורה שנחטפה. הסרט אמנם בוסרי משהו אבל הוא אפקטיבי וכולל דיון מעניין על (שוב השנה) יחסי אבות ובנים.

• "אלוהי הפסנתר" בבימויו של איתי טל על אם אובססיבית להפוך את בנה לפסנתרן מוכשר. פחות התחברתי לסרט אך מה שמעלה אותו בכמה דרגות הוא משחקה הפנטסטי של נעמה פרייס (שגם גונבת את ההצגה בתפקיד קטן ב"שתיים") שהיא אחת המתמודדות הרציניות לפרס השחקנית הראשית השנה.

סרטים עלילתיים קצרים

כל שנה אני מציין בכתבת הסיכום לאחר הצפייה בסרטים כי רמת הסרטים העלילתיים הקצרים היא גבוהה, והשנה הרמה הינה גבוהה במיוחד. השנה גם שימשתי כלקטור מטעם האקדמיה לבחירת 15 הסרטים שיעלו לשלב הגמר וגם הבחירה מתוך עשרות הסרטים לא הייתה פשוטה וקלה.

הסרטים הבולטים:

• מעל כולם "אנה" של דקל ברנסון שצפיתי בו לראשונה בפסטיבל קאן. סיפורה של אישה אוקראינית שרוצה לצאת ממעגל הדכדוך שהיא שרויה בו והולכת למסיבה של גברים זרים המחפשים שידוך. הסרט הוא ממש טקסט-בוק לאיך עושים סרט קצר. חד ומושחז, ציני ונע בין תקווה לייאוש, כולל גיבורה ראשית נהדרת.

• "זכות מלידה" - סרטה של ענבר חורש על בחורות המגיעות מרוסיה ובוחנות אפשרות לעלות לישראל במסע דמוי תכנית "תגלית". משחק מצוין של נטליה אולשנסקיה ושל התגלית כריסטינה סים. מר-מתוק ונוקב.

• "לונג דיסטנס" - סרטה של אור סיני על סבתא הממתינה להולדת נכדתה. כולל את הסיום היפה ביותר שראיתי השנה בקולנוע הישראלי. ליאורה ריבלין במשחק פשוט מדהים.

• "נעורים" - סרטה המרגש של שי לי עטרי על בחורה נכה המתאהבת בפיזיותרפיסט שלה. לא בכדי הסרט נבחר השנה לתחרות הסינפונדסיון בפסטיבל קאן. רגיש ,מרגש ובעיקר אמין.

• "עין לבנה" - סרטו הנוקב של תומר שושן על בחור שבלילה אחד מוצא את אופניו הגנובות בדרום תל אביב. סרט שהופך למסמך חברתי בסגנון האחים דארדן. מבוסס על מקרה שקרה לבמאי.