זו מלחמה, אני מסתכל על המציאות ומפחד לאבד את עצמי

בגיל 21 נועם אימבר כבר הוסיף לרזומה שלו את הטייטל "זוכה פרס אופיר" לתפקיד שחקן המשנה בסרט שכבש את הצופים ברחבי העולם ואפילו הגיע לפסטיבל קאן – "הנה אנחנו" של ניר ברגמן. שנתיים לאחר מכן כשהסרט סוף סוף הגיע לבתי הקולנוע בישראל הוא עדיין מרגיש מוזר מהעובדה שאנשים רואים את העבודה שלו וחולם שאנשים יאהבו אותו. "אני רוצה אהבה שאני מאמין לה, אהבת אמת".

את נועם אני פוגשת על ספסל בבית קפה צמוד לבית הספר למשחק 'ניסן נתיב', שם הוא לומד בימים אלה משחק ובעוד שרבים היו מצפים משחקן שהגיע להישגים כאלה להמשיך במרוץ התהילה, הוא דווקא בוחר להצטנע, להאט את הקצב ולהמשיך עם מה שהוא דוגל בו בכל דבר - להקשיב וללמוד. גם כשהוא ניגש לדמותו של אורי, הוא הרגיש שעדיין לא מצא אותה לחלוטין וראה בכך הזדמנות ללמוד.

"לא לדעת מי הדמות שלך זה נותן משהו אחר. את יודעת מי את? מי יודע מי הוא? אני מרגיש שאם אני יודע מי הדמות זה מגביל אותה. בסצנה עצמה אני צריך לחקור דברים בתור הדמות", מסביר אימבר את שיטת המשחק שלו. "הנה אנחנו" זכה להצלחה ברחבי העולם כשהשיא היה כמובן בפסטיבל קאן לפני כשנתיים. "אני לא יודע איך להכיל את זה", אומר אימבר. "אני חושב שבארץ זה תמיד יותר משמעותי. אפשר לראות את התגובות של האנשים, את העיניים שלהם. זה משהו שאני לא מוכן אליו עדיין, זה מוזר לי".

מאז הספיק אימבר לגלם מספר תפקידים כמו בסרט הנוער "פול ספיד" והסדרה המצליחה "המפקדת" של תאגיד השידור אבל הוא בוחר דווקא להתמקד בחלק האחר של העולם הזה. "בא לי להתעסק בעיקר, לספר סיפורים. אם אני אגיד 'אני כוכב' אני לא אצליח לבוא בפשטות ולהרגיש את החיים כמו שהם. זה מה שמעניין פה". בעברו שיחק גם ב"מעבר להרים ולגבעות" והיה עם הסרט בפסטיבל קאן. דווקא שם, השטיח הגדול מכולם גרם לו לפחד מהתמכרות לשטיחים אדומים. "חזרתי ממנו לתיכון, עלה לי קצת אבל קלטתי שאין לזה שום השפעה. התחלתי להשוות את מקומי עם אנשים אחרים וזה הכניס אותי לסרטים", הוא מנמק את הרגע בו החליט לשנות את צורת החשיבה שלו.

[*]

(אימבר ושי אביבי ב"הנה אנחנו". באדיבות ספירו סרטים ובתי קולנוע לב. צילום: שי גולדמן)

"הבנתי שהתמכרתי להצלחה. הערתי את אבא שלי בלילה, חיבקתי אותו ואמרתי לו שהתמכרתי לזה. הייתה שם בחירה של 'די. אני מתעסק מעכשיו רק במה שחשוב'. עוד לא התחלתי, אני מרגיש שאני ילד, אני עכשיו לומד ואני באמת בהתחלה, אני לא שבע. תמיד יש לי אחריות, האחריות היא על הסיפור ועל הדמות. דמות היא דבר כל כך אמיתי וחשוב ומרגש שזה לא בסדר לנצל אותה כדי לבנות שם.

זו גישה בוגרת להגיע אליה בגיל צעיר, לא באלך לרגע להגיד פאק איט, 'תפרשו לי שטיח ותמחאו לי כפיים?'

"זו מלחמה, אני מסתכל על המציאות ומפחד לאבד את עצמי. אנשים לא מחפשים מה אני עושה אז כרגע מהמקום הזה קל לי להגיד שאני מתעסק במה שחשוב. אבל גם מאוד חשוב לי שיאהבו אותי ואת מה שאני עושה. אני הכי רוצה את זה בעולם, אבל אני רוצה אהבה שאני מאמין לה. אהבה אמיתית." בסרטו החדש של ניר ברגמן מגלם אימבר את דמותו של אורי, נער על הספקטרום האוטיסטי שגר עם אביו בטבעון, אוהב כפתורים ואת צ'ארלי צ'פלין. אימבר, מסביר לי את צורת ההסתכלות של אורי על העולם כ"עולם יותר חושי מאשר מילולי. עם אבא שלו הוא לא מרגיש זר אלא שייך. זה סיפור על אהבה, לא על אוטיזם. זו מורכבות של אהבה ותלות".

את דמותו של אביו אהרון בסרט, מגלם השחקן שי אביבי. "החיבור היה בפשטות. נסחפנו ביחד למשהו עדין. שנינו מול כל העולם אבל לא מתוך מקום של מלחמה", מתאר לי נועם. "לא לחצנו או ניסינו בכוח. פשוט הסכמנו לאהוב. אני אוהב אותו והוא היה מדהים, האמנתי לעיניים שלו ולאהבה שלו. אני חושב שהריח שלו הפך לבית שלי", הוא נזכר בחיוך. "בסופו של דבר בנינו מרחב של אורי ואהרון, למדנו לעבוד בתוך המרחב הזה".

הבנייה של הדמויות כללה ביקורים בהוסטלים רבים, תפאורה שלא הייתה זרה לאימבר שאביו מנהל מרכז תעסוקה לבעלי מוגבלויות. מלבד אביו גם שאר משפחתו עבדה באותו המקום מה שעזר לנועם לקבל ביקורת שתסייע לו לדייק את הדמות. "הייתי הדמות בבית במשך שעות, המשפחה סבלה אבל הייתי חייב לקבל את האישור שלהם. אחרי הסרט הלכתי לעבוד שם שנה בעצמי".

איך אבא הגיב לסרט?

"הוא הגיע איתי לאחת מההקרנות לאקדמיה. הוא התרגש ברמות. בסוף ההקרנה שמתי עליו את הראש ולרגע זה היה כמו הסצנה בהוסטל מהסרט".

דמות נוספת ממנה שאב השחקן הצעיר השראה לדמותו של אורי, היה נער שהכיר הבמאי ניר ברגמן בזמן סיור לוקיישנים באילת. "ניר מצא אמא ובן ועליהם ביססנו הרבה מהקשר. נפגשנו איתם, התחברנו אליהם ואפילו הלכנו יחד לבריכה. אמא שלו ראתה את הסרט והתרגשה ברמות", מספר אימבר.

את התסריט כתבה דנה אידיסיס, שחתומה גם על הסדרה המצליחה של yes "על הספקטרום". הרבה מההשראה לדמויות שלה שואבת אידיסיס מאחיה שנמצא על הספקטרום האוטיסטי, אבל אחד הצעדים הראשונים שעשה ברגמן היה דווקא להרגיע את הלחץ שבגילום דמות קיימת. "הוא שחרר אותי מזה, הוא אמר לי 'אתה לא עושה בדיוק את אח שלה'. ראיתי את סרט הדוקו שהיא עשתה עליו, אבל סמכתי על עצמי", הוא מבהיר. "אמרתי שאני אעשה מחקר ותובנות ייכנסו לי ללב. אני אבין דברים בצורה עמוקה ואחווה הרבה רגשות".

איך אתה חושב שאורי היה רוצה שיתפשו אותו?

"אני חושב שהוא חושב על עצמו שהוא מתוק ושאי אפשר לעמוד בפניו. הוא רוצה שיתפשו אותו כחינני אבל גם כמישהו שיש משקל לדעה שלו, שילוב בין 'גבר גבר' למישהו שהלב מתמוגג ממנו."

ומה הוא הבין במסע הזה?

הוא מרגיש את היציבות מתערערת לו, אבא שלו נהיה פחות יציב והוא לא מודה בזה. אני חושב שהוא הבין בסוף שהיה על הכתפיים שלו המון משקל גם מהצד של אבא שלו, זה היה הדדי כי הוא רצה ליצור גם מרחב בטוח לאביו. הבעיה שלו היא תקשורת, לא צורת מחשבה. לדעתי הוא לא לגמרי הבין את המהלך שהוא עבר כמו שהוא הרגיש אותו, מעין הקלה מעורבת עם געגוע".

את האודישן לתפקיד קיבל כוכב "הנה אנחנו" בזמן שירותו הצבאי ומיד החל בתהליך הבנייה של הדמות "זה מה שהפעיל אותי - הגבול בין להתנהג איך שבא לי לבין מה מותר לי בחברה. נתתי לדמות לחיות בין אנשים וזה הפך אותה לאמיתית".

לא פחדת שזה יישאר איתך לאחר מכן?

"זה כל כך ניתק אותי שהפחד לא היה מעניין. באתי עם אהבה גדולה לדמות וראיתי בה רק דברים יפים אז מבחינתי אין לי מה לפחד. למדתי שאני יכול להיכנס לתוך בועה ואני משתמש בקלף הזה לפעמים כשקשה. אבל אני חושב שהדרך להפוך דמות למשמעותית זה ללמוד ממנה".

ומה אתה למדת במסע הזה מאורי?

"התבוננות פנימית. הבנה שעולם פנימי רחב זה עולם מרתק. אפשר לשחות בו".

זה לא מפחיד להיכנס לעולם הפנימי של עצמך?

"גם החברה זה דבר מפחיד. תמיד אהבתי להיות לבד אבל פה הייתה לי הזדמנות לתת לזה במה".

במקביל לקריירת המשחק, הוציא אימבר שיר בשם "כמו ילד". "ראיתי את הקליפ החדש של נועה קירל וזה עשה לי חשק להוציא גם. כרגע אני יודע שזה משהו שמלווה אותי, אבל אני לא לוקח את זה ברצינות כמו משחק. כמישהו שאוהב ללמוד (וגם ללמד), נועם החליט להתחיל פודקאסט בשם "שיעור משחק" שם הוא מארח שחקנים ומדבר איתם על שיטות משחק שונות.

מה החלומות שלך לעתיד?

"אני לא מכיר את הדמויות שעוד לא עשיתי. החלום שלי זה לעשות את המלט, אבל בסופו של דבר כשאתה מקבל דמות אחרי תקופה שאתה לא מקבל, אתה שוכח את כל החרא ויש מולך אדם שצועק מהדף 'תעזור לי' ואתה אומר לו 'אני אעזור לך בוא נעשה את זה ביחד'. זה מרגש יותר מאשר הרצון להצליח".