Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: הוא אמר, היא אמרה

בימים אלו מוקרן בבתי הקולנוע בארץ סרטה החדש של ג'וליה רוברטס, "חיוך של מונה ליזה". חלקכם יגידו שזהו קיטש הוליוודי במיטבו, חלקכם ישבחו את רוברטס ושאר השחקניות הצעירות שמופיעות בסרט. איריס לקנר ויאיר הוכנר ראו את הסרט ומספרים עליו, כל אחד מנקודת מבטו.איריס לקנר: למי שמתעניין בכוכבים וכאן, לצורך העניין : כוכבות – זה בהחלט מספק את הסחורה ... ג'וליה רוברטס כמורה לאומנות שמעבירה לתלמידותיה שיעור ראשון בעצמאות וחופש הבחירה בתקופה הפרה פמיניסטית. היא לוחמנית ( כהרגלה בתפקידים שהיא בוחרת בשנים האחרונות ) אך טרם עידן שריפת החזיות. נראה שהיא הקדימה את זמנה אך עדיין שומרת על חוקים מסויימים שגם היא עוד מתחבטת בהם. מגי גילנהול – היהודיה המשוחררת מינית, מתוקה ומפתה. קירסטן דאנסט הצדקנית שכל הרגליה והחינוך שקיבלה מבית מתנפצים לה במהרה בפרצוף. ג'וליה סטיילס החמודה ומרשה ג'י הרדן אותה אנו רואים לא מעט לאחרונה על המסכים מגלמת כאן היטב – כהרגלה בקודש – תפקיד סטריאוטיפי משובח של המורה המרובעת לנימוסין והליכות.
הדמויות בסרט מתחבטות עם הצדדים הטובים וההומאניים שבהן ועם השדים וטבען הנקמני וצר העין שסיטואציות השרדותיות מסויימות מביאות אותן.
יש לקחת בחשבון שדרך התהוות הסרט עצמו היא מעניינת ביותר : 2 כותביו קיבלו את ההשראה מראיון שהעניקה הילרי קלינטון אשר למדה בזמנה במוסד המוצג בסרט בו סיפרה על ההווי והתובנות אליהן הגיעה כאשר שהתה במקום. אומנם היא הגיעה למוסד החינוכי בשנות ה – 60 , אך היה זה די עבור הכותבים ללכת ולחקור את התקופה המוצגת בסרט, דהיינו כ – 10 שנים קודם לכן ולמצוא את כל הסיפורים הפיקנטיים אשר אפיינו את רוח הזמנים ההם.
לסיכום: פסיפס מרשים של נשים, סיפורים, תקופה מעניינת וחשובה בהסטוריה הנשית וסרט מתקתק ( but not too much ) !בנות, בנים ומה שביניהם : זהו סרט שצריך ללכת ולראות !

יאיר הוכנר: "חיוך של מונה ליזה" הוא בידורית הוליוודית המתאימה לרוח התקופה. ארה"ב תחת שלטון בוש היא מדינה שמרנית, מתחסדת וככול הנראה מבולבלת בדיוק כמו המסרים של הסרט הנ"ל. הסרט המתרחש בתחילת שנות החמישים ולכאורה מדובר בסרט פמיניסטי: רוברטס מגלמת את קתרין ווטסון, מרצה לתולדות האומנות המעודדת את התלמידות שלה לחשוב באופן עצמאי ומגלה להן עולם חדש. אבל המוסד החינוכי המיושן מגלה התנגדות לאומנות מודרנית ומעדיף שהמרצה המרדנית תתעסק באומנות קלאסית. גם התלמידות בהתחלה לא נחמדות במיוחד, ובטי, התלמידה העשירה שעומדת להתחתן, מחליטה להתעלל בגברת ווטסון עד שזו תתפטר או תפוטר.
למרות המסרים הפרו-פמיניסטים מדובר בסרט עם דמויות נשיות בעייתיות ביותר: קירסטן דאנסט מגלמת את בטי, ה"מרושעת" שקשה להזדהות או להאמין לשינוי שהיא עוברת. מגי ג'ילנהאל "המודרנית" מגלמת דמות של צעירה יהודיה מופקרת על גבול הזנותית, ג'וליה סטיילס "החכמה" עושה בחירה לא חכמה וטוענת בשצף קצף שזו הבחירה שלה. מרשה גיי הארדן הנפלאה מגלמת דמות פתטית על גבול העליבות. כאן אנו מגיעים אל דמותה הבעייתית משהו של ג'וליה רוברטס שכלל לא נראית שייכת לתקופה המדוברת. לכאורה מדובר באשה שהקדימה את זמנה במראה ובהתנהגות. היא כל כך מקדימה ולא בשנה או בשנתיים, אולי בחמישים שנה. רוברטס היא כוכבת, החיוך שלה כובש, העיניים שלה יוקדות, אבל האמינות שלה כשחקנית אופי, די מוטלת בספק וכך גם הדמות של המרצה המתוחכמת לאומנות.
מייק ניואל (ארבע חתונות ולוויה) מביים את הסרט בצורה קולחת ונעימה. צוות נפלא של שחקניות צעירות ומוכשרות עושות את התפקידים שלהם בצורה הכי טובה שאפשר, בנסיבות הקיימות. אפשר לציין לשבח את מרשה גיי הארדן שעובדת בלי הפסקה: בימים אלו היא מככבת גם ב"מיסטיק ריבר" וגם ב"בית הילדים", גם בסרט זה היא עושה עבודה מעולה.
אם משווים את הסרט ליצירה הקלאסית של דה-וינצ'י, הוא לא מתקרב לקרסוליה אבל בסופו של דבר זהו סרט נוסטלגי שגרתי המחמם את הלב.