בהיר: ביקורת סרט

מקס לנדיס הוא תסריטאי שאיננו זר לקהל האינטרנט, לא רק בעקבות סרטים כמו "כרוניקה בזמן אמת" ו"אמריקן אולטרה" אלא גם בזכות הביקורות הקוטלות שנתן באופן פומבי דרך פלטפורמות שונות לסרטים. באופן אירוני, הסרט החדש שלו "בהיר", שעלה בנטפליקס בסוף השבוע כהפקה היקרה ביותר של ספקית התוכן אי פעם, זוכה גם כן לביקורות קוטלות. באופן אישי, אף פעם לא חשתי חיבה רבה לתסריטים של לנדיס. תמיד אני מוצא את עצמי צופה עד הסוף בסרטים האלו כיוון שהרעיונות שלו הם כל כך מקוריים אבל מתבזבזים על קלישאות ומהלכים צפויים משמימים עד כדי כך שכמעט ונרדמתי במהלך הצפייה ב"אמריקן אולטרה" שמרגיש כמו קלישאה מהלכת.

"בהיר" מביא בתוכו מסר חברתי נוקב אודות גזענות וקבלת השונה, דבר שרוב התסריטאים היו מסתירים בסאב-טקסט אך לנדיס הוא לא תסריטאי רגיל, הוא דווקא מאוד נהנה לדחוף את המסר החברתי כל פעם. הסרט מתרחש בעולם שבו יצורים מהאגדות כמו פיות ואלפים חיים בתקופה מודרנית עם מעמדות חברתיים. האלפים נמצאים בפסגת המדרג החברתי כי הם נראים הכי טוב, בני האדם נמצאים בין לבין, האורקים נמצאים הרבה מתחתיהם כיוון שהם נראים הכי פחות טוב והפיות נמצאות בדרגה שבה אפשר להרוג אותן ולאף אחד לא יהיה אכפת. טינקרבל כנראה מרגישה גאה.

דריל וורד (וויל סמית') הוא שוטר שמקבל שותף בלתי צפוי בדמות האורק (ג'ואל אדגרטון) הראשון שהתקבל לשירות המשטרה ועצבן את כל עולם האורקים ובני האדם, כיוון ששני הגזעים עדיין מחוממים אחד על השני אחרי מלחמה שהתקיימה לפני אלפיים שנה. כמעט אפשר לחשוב שלנדיס גנב מהסכסוך הישראלי-פלסטיני. עד כאן זה באמת הרגיש כמו סרט טוב, רק שפתאום לנדיס החליט שסרט הוליוודי אף פעם לא שלם בלי גיבור שיציל את העולם. כך השניים נאלצים להתמודד כנגד קבוצת אלפים מרושעת עם תכנית להשתלט על העולם משום מה.

אך כן יש נקודת אור מאוד בולטת בסרט הזה, הבימוי והסטייל של הסרט. דיוויד אייר הוא במאי ותסריטאי עולה כבר מספר שנים עם להיטים כמו "סוף המשמרת", "יום אימונים מסוכן" (בו שימש כתסריטאי בלבד) ו"זעם", שלדעתי היה מהסרטים הטובים ביותר של 2014. אך שנה שעברה עשה אייר סדרה של טעויות שהפכו ביחד לסרט "יחידת המתאבדים". בין הטעויות היו לסיים לכתוב את התסריט בשישה שבועות, לערוך את הסרט עם עורכי טריילרים והטעות הגדולה ביותר שהיא ללהק את ג'ארד לטו לתפקיד הג'וקר.

[*]

אייר הופך את הסרט לצבעוני וכיפי לצפייה. במיוחד ראוי לציין את הדרך בה הוא מדבר דרך המוזיקה וכיצד בחירת השירים שלו עוזרת ליצור את האווירה בעולם שבו מתקיים הסרט. זה מה שהופך את המערכה השלישית דווקא למקפיצה וכיפית בזכות האקשן ובחירת הפסקול. הבעיה היא שאייר, כתסריטאי בעצמו, נזהר כל כך שלא לגעת בחזונו של לנדיס שהוא אינו רואה כמה ארוכים הדיאלוגים שהתסריטאי כותב פשוט לא טובים מספיק, דבר שהופך את שתי המערכות הראשונות לאיטיות ומשמימות. אני מאוד אשמח לראות סרט של אייר כבמאי עם תסריט טוב ביד. בשורה התחתונה, אייר הוא במאי מצוין שעשה טעות ופשוט לא בחר את הבן אדם הנכון לעשות איתו סרט.