Seret מהעבר: 30 שנה לאיידהו שלי

אנחנו חיים בעידן בו ייצוג של קהילת הלהט"ב על המסך הגדול אינה חלום רחוק ואוטופי, אבל קל לשכוח שלפני זמן לא רב זו הייתה המציאות. בין אם במרומז בסרטיו של פאזוליני, סרטי האנדרגראונד של אנדי וורהול, ההפקות הקטנות של ג'ון ווטרס או מבט קשה בחיי נערי ונערות הליווי – הגאים והלא גאים – בברלין ב-"אני, כריסטיאנה פ." (שחוגג השנה 40), גאווה לא הייתה חלק מהזרם המרכזי בקולנוע. אחד הסרטים הראשונים שפרץ את הדרך לייצוג במיינסטרים – ובמקביל נאחז בחוזקה באוונגרד – הוא "איידהו שלי" ("My Own Private Idaho"), סרטו של הבמאי גאס ואן סנט ("סיפורו של וויל האנטינג", "מילק"), שחוגג השבוע 30 שנה לצאתו. מגובה בהופעות מצוינות שהזניקו את הקריירות המתחילות של ריבר פיניקס וקיאנו ריבס, סגנון אבסורדי מובהק, טאץ' של אלמנטים דוקומנטריים ומוזיקה רודפת, "איידהו שלי" הפך למבשר "הגל הקווירי החדש", והשתלב בצורה מופתית במהפכה התרבותית שהתרחשה ממש אז – באותו החודש – בעולם כולו. איך הוא מחזיק אחרי 30 שנה? לא פחות ממושלם.

על קצה המזלג, "איידהו שלי" עוסק בשני נערי ליווי צעירים-אך-מנוסים בפורטלנד, אורגון: מייק ווטרס (פיניקס), בחור נרקולפטי ונטול משפחה בטווח הקרוב, וסקוט פייבור (ריבס), בן מורד לראש העיר העשיר. שניהם שייכים לחבורת רחוב שמונהגת ע"י אדם ברברן וגדל גוף העונה לשם בוב (וויליאם רייכרט), איתו לסקוט יש יחסי אהבה-שנאה. במקביל, חזיונות של כביש מהיר באמצע מדבר רחב ידיים וזיכרונות מועטים מאמו המנוכרת תוקפים את מייק שוב ושוב. כך, מחליטים השניים להיפטר מהחיים "השגרתיים" עם בוב ולצאת למסע על אופנוע כדי למצוא את אמו של סקוט וביתו הישן באיידהו – איידהו הפיזית והסמלית.

[*]

המסע של מייק וסקוט אינו המסע הקשה היחיד שהסרט עבר: גאס ואן סנט, במאי הידוע בחיבתו לסיפורי שוליים ובחיבתו הרבה עוד יותר לזגזג בין ז'אנרים (דרמות ביוגרפיות כדוגמת "מילק" מ-2008; סרטים "אמנותיים" כמו "מאלה נוצ'ה" מ-1988; ו-"ניסויים קולנועיים", דוגמת הרימייק שוט-אחרי-שוט של "פסיכו" מ-1998), החל לפתח בשנות ה-70 תסריט על נערי רחוב, אך זנח אותו כשנתקל בספר שעוסק בנושא דומה ולטענתו, עשה זאת טוב יותר ממנו - City of" Night" מ-1963, אותו כתב ג'ון רצ'י. פגישה עם נער רחוב בשם מייק יותר מעשור לאחר מכן השיבה את העניין של ואן סנט בתסריט הלא גמור שלו, והובילה אותו לשלב את הדראפט הראשוני עם תסריט אחר שפיתח באותו הזמן – עיבוד מודרני למחזות "הנרי הרביעי" של שייקספיר. אחרי שצפה בעיבוד הקולנועי של אורסון וולס למחזות אלו, "”Chimes at Midnight מ-1965, הבין הבמאי ש"כתביו של שייקספיר הם למעשה 'סיפורי רחוב'", ושילב בין סיפור "בן העשירים" של סקוט לבין סיפור "נער הרחוב העני" של מייק. לאחר שגיבש את סיפורו (וקרא לו על שם שיר של ה- B-52s), המשיך ואן סנט בחיפוש אחר סטודיו שיממן את חזונו. כפי שחשב, לא רבים ששו לקבל על עצמם את "העול" של הפקת סרט על נערי ליווי עם עלילה לא ברורה - ואלו שכן, דרשו שינויים אינסופיים בתסריט. מתוסכל מההיענות לפרוייקט, ואן סנט החליט להפיק את הסרט בעצמו, עם תקציב זעום וילדי רחוב אמיתיים, וללהק את שני גיבוריו – שכבראשו כבר זמם על ריבס ופיניקס, כשהאחד לא היה עוד ניאו מ-"המטריקס" או ג'ון וויק – אלא מקסימום "'הסטונר' מ-'ביל וטד'" – והשני היה 'אליל הבנות' התורן, ולא 'שחקן רציני'. הבמאי החליט לשלוח את התסריט לסוכניהם של השחקנים הצעירים, במחשבה שאלו כנראה ידחו אותם ישר על הסף; ואן סנט טעה לגבי סוכנו של ריבס אך צדק לגבי זה של פיניקס, ולכן החליט יחד עם ריבס לשכנע את פיניקס ישירות.

ריבס כבר הכיר את פיניקס לעומק (השניים שיחקו יחד בקומדיה השחורה "אני מת עליך" שנה קודם לכן, ואילו ריבס שיחק עם חברתו, מרתה פלימפטון, ואחיו הצעיר והלא-מוכר-דאז של פיניקס, חואקין, בסרט "הורים במשרה מלאה"), ולכן, כמו בסרט, לקח את אופנועו ונסע לפגוש את חברו. פיניקס התלהב מהתסריט, אך הסכים לגלם את סקוט ולא את מייק – כשהבין שתפקידו של סקוט כבר ניתן לריבס, חשש פיניקס מלקיחת התפקיד "הבעייתי" יותר והסכים לבסוף רק לאחר הבטחה מצד ואן-סנט שלא יעשה דבר שיגרום לו להרגיש לא בנוח ולחיצת יד חד-משמעית בינו לבין ריבס, שהבטיחה את הערבות ביניהם על הסט. באורח פלא, באותו הזמן חיפשה חברת ההפקות "New Line Cinema" להפיק סרטי "ארט-האוס", נתקלה בתסריטו של ואן-סנט, והסכימה להפיקו. כך, "איידהו שלי" יצא לדרך.

[*]

לאחר צפייה בסרט, אפשר להבין את חשיבותם הרבה כל כך של ריבס ובעיקר פיניקס להפיכת הסרט הזה לחשוב וייחודי כמו שהוא: פיניקס הופך ("נדמה היה שהוא משתנה לתוך הדמות הזו", אמר לימים ואן-סנט) לדמות שגורלה לא שפר עליה אך לרגע לא מציג אותה כאומללה או חסרת כיוון – מייק של פיניקס הוא חדור מטרה, גם אם כל עולמו קורס עליו צעד אחר צעד; ריבס, לעומת זאת, מגלם דמות קלת-דעת יותר, אך ללא אטימות רגשית. החשוב ביותר הוא שעצם פעילותם המינית עם גברים ונטייתו המינית של מייק – לא הופכים לעניינים רבי חשיבות או משקל. להפך, הם הופכים לעוד חלק בשגרת החיים הלא משמחת במיוחד של השניים.

הדוגמה המוכחת ביותר לכך היא סצנת ההתוודות של מייק על אהבתו לסקוט, על רקע מדורה בוערת. מה שבמקור היה סצנה באורך שלושה דפים בתסריט ועם רמיזות קלות לנטייתו המינית של סקוט, הפכו – באמצעות הערותיו ואלתוריו של פיניקס – ל-8 עמודים מלאים, שבהם מדסקס מייק עם חברו למה האהבה הזו היא אמיתית, ולא עוד "לקוח מרוצה". כשנשאל אם הקוויריות של הסרט גרמה לו ולריבס להרגיש לא בנוח, או שגילום ג'יגולו אולי יפגע בתדמיתו הפומבית, ענה בגיחוך פיניקס - "מה אני – פוליטיקאי? לא, אני שחקן. זו לא הבעיה". אין ספק אם כך, ש"איידהו שלי" מבהירה איזו אבידה גדולה לעולם המשחק היה מותו בטרם עת של פיניקס עקב מנת יתר שנתיים לאחר מכן, בגיל 23 בלבד.

התפיסה והטקסטים ש-"איידהו שלי" מציגה אינם מהפכניים רק מבחינה להט"בית, אלא מבחינה תרבותית ככלל. "אני רוצה ליצור מוזיקה משלי. שתהיה לי שליטה עצמאית במוזיקה שלי", אומר אחד מנערי הרחוב בסצנה בסרט, וחוזה – במכוון או שלא – את פריצת הדרך העצמאית שהתחוללה בדיוק באותו החודש – ספטמבר 1991 – בתעשיית המוזיקה האמריקאית: הפופלריות הגואה של "נירוונה", המסרים החתרניים שלה ושל להקות בנות דורותה כנגד המזויף והשקרי בתרבות האמריקאית. אין פלא, אם כך, שכפי שתרבות הנגד שהתעוררה באותו הזמן ראתה בדור הבוגר ממנה אנשים אטומים וחסרי מחשבה חופשית, כך גם הדמויות הבוגרות (המעטות) בסרטו של ואן-סנט פועלות משיקולים טיפשיים (לא פעם מבצע כסף) ונכשלות לא מעט. להקה נוספת שעשתה היסטוריה באותו החודש, ושהבסיסט שלה פלי (Flea) מככב בסרט כאחד מנערי הרחוב, "רד הוט צ'ילי פפרס", הנציחה את ריבר פיניקס ותמיכתו בלהקה – ובתנועת המחתרת כולה - בלהיטה "Give It Away":/ “His heart is never gonna wither” “There's a river born to be a giver”.

עוד פן תרבותי -מהפכני חשוב שמופיע ב-"איידהו שלי" הוא הסטייל הקולנועי של הסרט, שלא פחד להשתמש באלמנטים אבסורדיים ובהתקדמות עלילתית מעט שבורה כדי להעביר את המסר בצורה חזקה יותר. כך, אלמנטים כדוגמת הצגת סצנות סקס כשורת צילומי סטילס (בהן השחקנים עומדים בפוזה המדמה פסלים), מעבר מהיר לבקתה מתרסקת כשדמות "גומרת" או סצנה בה שערי מגזיני פורנו גייז מדברים אחד עם השני - מציבים את "איידהו שלי" קרוב יותר על המפה הקולנועית לשותפותיה לאותה השנה – "ברטון פינק" של האחים כהן ו"ארוחה עירומה" של דיויד קרוננברג מאשר לסרטי להט"ב 'ריאליסטיים' יותר. אחת הסצנות הידועות בסרט, שמדגימה את הסגנון הקולנועי הייחודי והלא-אמריקאי בעליל שבחר לעצמו ואן-סנט, היא סצנה בה שתי דמויות – המגולמות ע"י הנערים שהיוו השראה לואן-סנט ליצור את מייק וסקוט – יושבות במסעדה אסייאתית, וספק מתראיינות, ספק מדברות לקהל ישירות על חוויותיהן כנערי ליווי, בעוד הסרט ממשיך לחתוך למעשיהם של גיבורינו, שאוכלים וישנים על השולחן מול 'המרואיינים'. כך, גם 30 שנה אחרי צאתו – "איידהו שלי" מרגיש רענן: מלא ברעיונות מקוריים; לא מפחד לתעתע במחשבה המובנית מראש של הקהל לגבי זוגות חד-מיניים או אפילו איך סרטים עליהם אמורים להתנהל; ובעיקר, שובה לב לכל אורכו.