yes RAINBOW: ביקורות סרטים לשבוע הגאווה

מריו

מבקר: אלעד שלו

לא מספיק סרטי כדורגל מגיעים לישראל. אחת הסיבות לכך היא שמרבית הסרטים שמוקרנים כאן הם תוצרת ארה"ב ושם, מה לעשות, הכדורגל לא כל כך תפס ולכן מועטים הסרטים העוסקים בו תוצרת הוליווד. גם סרטים העוסקים בסיפורים להט"בים מגיעים במינון נמוך לבתי הקולנוע בארץ (אם כי בשנים האחרונות חל שיפור קל) ולכן איזה כיף שיש הזדמנות לצפות, לפחות על המסך הקטן, בסרט המשלב בין שני הנושאים ועושה זאת בהצלחה.

העלילה עוקבת אחר מריו (מקס הובאכר) שחקן בקבוצת המילואים של קבוצת הכדורגל השוויצרית יאנג בויז, החולם לעלות לקבוצה הראשונה. יום אחד מצטרף לאימונים שחקן חיזוק גרמני בשם ליאון (אהרון אלטראסר), שגם הוא מתחרה עם מריו על עמדת החלוץ בקבוצה הבכירה. השניים מצוותים לגור ביחד בדירה משותפת ואט אט מגלים כי הם נמשכים זה לזה ואף מתחילים להתאהב תוך שהם מסתירים זאת מיתר חבריהם לקבוצה.

בעוד יציאה מהארון של מוזיקאים, שחקנים ויוצרים נתפסת כדבר של מה בכך היום, בעולם הכדורגל המאצ'ואיסטי עדיין כמעט ולא היו שחקנים מקצוענים שיצאו מהארון. הרצון להיראות כבעל הדימוי החזק והגברי על המגרש, הפחד מתגובת הקהל ומתגובת שאר השחקנים בחדר ההלבשה גורמים לשחקני כדורגל ברחבי העולם להישאר עמוק בתוך הארון.

לכן כאשר השמועה מתגלה, מריו מכחיש לחלוטין את הקשר הרומנטי שלו עם ליאון, שמצדו מעדיף לצאת לחופשי ולגלות לסביבה על הקשר. מריו, לעומתו, מעדיף את הקריירה המקצוענית ואף נענה להצעה של קבוצת הבונדסליגה הגרמנית סנט פאולי בה הוא מעמיד פנים כסטרייט ואף מביא עמו ידידה אותה הוא מציג כחברתו לחיים בפני עמיתיו לקבוצה.

הבמאי מרסל גיסלר מצליח ליצור עלילה שתרתק גם את חובבי סרטי הכדורגל וגם את אוהבי הרומנטיקה. הסרט אמנם הולך בתבניות מוכרות, אך הכימיה בין השחקנים, הרגישות שמופגנת כלפי הדמויות והאותנטיות של הסביבה המוצגת בסרט סוחפים את הצופה כפי שסיפור אהבה קולנועי טוב יכול לעשות וגם מספקים את הצביטה ההכרחית בלב כשהמימוש שלו מוטל בספק.

לכך תורמים יותר מכל שני השחקנים הראשיים מקס הובאכר בתפקיד מריו, עליו זכה בפרס השחקן הטוב ביותר בטקס פרסי הקולנוע השוויצרי ואפילו יותר ממנו אהרון אלטראסר, שנראה מוקדם יותר השנה בבתי הקולנוע בסרט "הבלתי נראים". הוא ניחן במראה של כוכב קולנוע של ממש ומצליח ליצור דמות כובשת שהצופה רק רוצה בטובתה, במיוחד כאשר הוא הולך עם האני עצמי והאמת שלו רחוק יותר ממריו.

[*]

היורשות

מבקר: רפאל תמנה

סרטו החדש של מרסלו מרטינסי מפרגוואי, שקשה להאמין שנוצר בידי גבר מרוב שהוא מבין נשים וגם אוהב נשים, הוא מהסרטים האלה שאתה פוגש לעתים נדירות, ושאין בהם שום מניפולציה רגשית או ניסיון ללחוץ לך על שום כפתור אמוציונלי, שכל מה שנעשה בהם נעשה מתוך פשטות ישירה, של מי שיודע בדיוק מה הוא רוצה להגיד. זו אחת מהסיבות שהסרט הזה הוא מרגש מאוד ועמוק באמת. יכול להיות שיהיה מעט קשה לצלוח את 20 הדקות הראשונות ו"להיכנס פנימה" מיד, דווקא בגלל הקצב הנינוח וגם בגלל האווירה הנוגה; האווירה תמשיך להיות נוגה לפעמים, אבל הרבה פעמים גם תוססת ומלאת חיים, תשוקה וצבע. הסרט זכה בשלל פרסים גדולים ברחבי העולם, כולל שלושה מהפרסים הגדולים בפסטיבל ברלין, והיה נציג פרגוואי לאוסקר .

הסרט זורם בזרימה טבעית ושלמה, אישית ואינטימית מאוד. הוא עוסק ביחסיהן של שתי נשים בגיל העמידה, שמנהלות זוגיות בת שלושים שנים, וששקעו בחובות כבדים. הוא מציע מבט נבון על ההיררכיה המטרידה של ההבחנות המעמדיות בפרגוואי, שרלוונטיות לדעתי באופן סמלי גם למקומותינו, על הפריבילגיות של מי ששייכים למעמד גבוה ורואים עצמם כמתורבתים מאוד, והדבר אולי פוגע בהם עצמם מבלי שידעו זאת; על מיניות בגיל מבוגר, על מערכות יחסים, ועל העפלה לחופש פנימי, שהוא חופש מתלות בזולת, ממעמד, מכלא זהב של סנוביזם ושיפוטיות, וחופש להרגיש רגש ותשוקה.

צ'לה לכודה בזהותה, המלופפת סביב הבית האמיד והמעודן שבו גרה כל חייה מאז לידתה. הודות לצבירת חובות ולמניפולציה פיננסית לא חוקית של שותפתה לחיים, צ'יקיטה, שנכלאת למספר חודשים, צ'לה צריכה למכור את הציורים, הרהיטים, וכלי הכסף הוותיקים והמרהיבים של משפחתה, והמסמלים את מעמדה כחלק מהאליטה של פראגוואי. צ'לה לא מתמודדת היטב עם הירידה הזאת במעמדה.במשך שנים טיפלה בעצם צ'יקיטה, המעשית והארצית יותר, באופן שמהווה גם מלכודת, בצ'לה האיסטניסית והמעודנת; והדבר משרת מניעים לא בריאים של שתי הנשים.

.שכנה מבוגרת, פיטוקה, דמות מעניינת, ססגונית וחריפה, שתזכיר לרבים מאיתנו את דור ה"סבתות" הפולניות, הבעייתיות והמתורבתות מאוד שגדשו את ארצנו פעם, מבקשת מצ'לה בעורמה להסיע אותה מדי יום אל החברות איתן היא משחקת ברידג', במרצדס הישנה והמפוארת של אביה המנוח של צ'לה, שכבר שנים רבות לא נהגה וכעת נוהגת ללא רישיון. פיטוקה, ובהמשך נשים אחרות, מתחילות לשלם לה, והיא הופכת לנהגת מונית מוכחשת. צ'לה צריכה להתמודד עם מעמדה החדש ועם הייסורים שמתלווים לשינוי; השינוי מאפשר בהדרגה התפכחות וגאולה. לנסיעות מצטרפת אנגי, אישה צעירה יותר וחושנית, שקלותה עומדת בניגוד מוחלט לנשים הכבודות הסובבות את צ'לה.

אנגי מספרת בהרחבה כנה ובדרך מרתקת ועסיסית על יחסיה עם גברים; וצ'לה נמשכת דווקא משום כך לגילויי הלב שלה ולכנותה הישירה, ואליה עצמה. היא נגמלת בהדרגה מהקיפאון ארוך השנים שלה, שמתחלף בהנאה משכרת, זהירה, מתחושות שהיו רדומות במשך שנים.הבמאי מרטינסי והשחקנית הראשית שלו, אנה ברון, מצליחים ליצור באיטיות תחושות עזות ומהפנטות, באמצעות בימוי, הבעות פנים, ועיניים גדולות וכלות, המציגים כאב, כיסופים ותקווה מבוישת.

.מרטינסי משרטט עולם נשי מורכב, נטול גברים כמעט, שבבידוד החד-מיני שלו עוסק בעצם גם בקוד הפטריארכאלי הנוקשה המאפיין מאז ומתמיד את כל שכבות החברה ברבות מארצות דרום-אמריקה, ושקיים גם במקומותינו. אבל מעל לכל זהו סרט אישי ורגיש מאוד על יחסיו של אדם עם עצמו, על פריצה אל חיים ועל התפכחות; זה סרט מרהיב ועשוי ללא דופי, וכדאי מאוד לראות אותו.

אליפלט, דוד שלי גיבור

מבקר: נמרוד שובל

הדמות בבלדת הזיכרון יוצאת הדופן "אליפלט" היא של אנטי גיבור, דמות חריגה המנפצת את האידיאלים החברתיים של התקופה בה היא נוכחת. התכונות בה מעוררות אמינות וחושפות פגמים בחברה. עם שיר זה בחר הבמאי שקד גורן לסיים את סרטו "אליפלט, דוד שלי גיבור", זוכה פרס הבימוי פסטיבל ירושלים 2018, דבר שמתקשר לסיפורו האישי ולסיפור המשפחתי על דודו שנהרג במלחמת ששת הימים.

גורן פותח את הדלת אל משפחתו ומציג בפני הצופים את שיחותיו האינטימיות עם סבתו - אם השכולה, חביבה ושנונה עמה הוא בקשר מיוחד ואינטימי. בניגוד להתנהגות הרגילה, המסתירה מסבתות תרחישים שהן ככל הנראה לא יקבלו בהבנה, הוא מעז לעמת אותה עם שתי סוגיות משפחתיות קשות. הסבתא היא לא היחידה שהבמאי מאתגר להתמודד עם הזיכרונות ועם האמת הכאובה. בתחקיר אמיץ, בנחישות וברגישות, גורן מצליח להושיב מול המצלמה מרואיינים המוכנים לחשוף בכנות צדדים לא מוכרים בדודו, אותו הכיר מסיפורי ילדותו. הם נאותים לפתוח זיכרונות אותם הדחיקו במשך שנים, גם במחיר של פתיחת פצע שהגליד בהם.

[*]

הדמויות המוצגות בסרט מגוונות, וכל אחת מהן תורמת לצופה זווית נוספת. גורן מרחיק עם צוות ההפקה עד ללוס אנג'לס כדי להכיר יותר לעומק ובאופן אינטימי יותר את הדוד, שם פוגש גורן דמות שהייתה קרובה אליו מאוד, ומבהירה לו עד כמה הדוד היה דומה לו יותר מכפי שהוא יכול היה לדמיין.

הצופים נחשפים למכתבים מסקרנים אותם כתב הדוד הרגיש להוריו במהלך שירותו הצבאי. מכתבים המבטאים עומק רב באישיותו, ואת חוסר הרצון של החברה בזמנו להתמודד או להכיל דעות והתנהגויות השונות מאלו שהיא הכירה והאמינה בהן. כמו כן אנו לומדים להכיר ברמז את היחס והקושי של האב להכיל את הרגישות של בנו ואת מעשיו. הבמאי מנסה לגרום למרואייניו ולצופים להתמודד עם האמת - גם כשהיא חריגה ופחות נעימה.

התוצאה מרתקת: הבמאי שקד גורן יוצר סרט רגיש ומיוחד המסיר את בד האתוס המאובק והשקרי שאפף את משפחתו, כשהצופים מתלווים לכל צעדיו במסעו האישי והאמיץ. אנו עדים לרגעים כואבים ומרגשים בסרט נועז וסוחף.