קופה ראשית: ביקורת עונה שנייה

הצלחת העונה הראשונה של "קופה ראשית" העמידה את העונה השנייה ברף ציפיות בו קשה לעמוד. הסדרה - שהחלה כתכנית קטנה בחינוכית, צברה מעריצים ביוטיוב וזכתה למועמדות מרשימה לאמי הבינלאומי - זכתה בעונה זו לתקציב גדול יותר, משבצת שידור מכובדת אחרי החדשות בשישי ב"כאן" ובעיקר לכמות גדולה של מעריצים מושבעים אותם צריכים לספק ולהוכיח כי לא מדובר היה בהבלחה חד פעמית. למרבה השמחה, התוצאה היא יותר ממשביעת רצון עם עונה מוצלחת, שנונה ומצחיקה שמתעלה על קודמתה.

אם בעונה הראשונה הצד הטכני לקה בחסר בדמות צילום חשוך ותזזיתי יתר על המידה, שדרוג התקציב והמעבר לסופר חדש הוכיחו את עצמם. אבל בעיקר השדרוג ניכר בשיוף של הכתיבה. בעונה הראשונה היו יותר מדי פרקים שנשענו על סטריאוטיפיזציה של הדמויות ועל גגים שלא עובדים. אמנם היוצרים עדיין מסתמכים יתר על המידה על האפיון הקבוע של הדמויות שמרגישות קצת תקועות במקום – ראמזי תמיד יהיה עובד מצטיין וטוב לב, אנטולי יתעצבן, ניסים יתחמן וכוכבה את כולם תתמרן - אבל הפאנצ'ים השנונים, העלילות שמצטלבות יחד ובעיקר הליהוק המוצלח הצליחו להקפיץ את העונה מעל המהמורה הזאת.

זו אחת המעלות הגדולות של "קופה ראשית", יש לה פשוט קאסט שחקנים מצוין. מכוכבים קומיים ותיקים כמו קרן מור (כוכבה) ודב נבון (אמנון) שחזרו לשתף פעולה אחרי "החמישייה הקאמרית" (כולל מחווה מוצלחת בפרק סיום העונה), דרך שחקנים מוכרים כמו נוער קולר (שירה) ודורית לב ארי (שוני) ועד הזנקתם של כישרונות חדשים כמו אמיר שורוש (ראמזי) ודניאל סטיופין (אנטולי). הכימיה בין השחקנים מעולה והם מצליחים כל אחד בדרכו להעניק לדמויות תחושה אותנטית וליצור לסדרה קצב וקסם משלה.

[*]

יש לציין כי "קופה ראשית" נכנסה מראש לשדה ריק למדי. מספר הסיטקומים הטלוויזיוניים המוצלחים שהיו בישראל הוא מצומצם למדי והשדה היום נחלק בין קומדיות עממיות ולא מתוחכמות כמו "סברי מרנן" ו"שנות ה-80" לבין קומדיות איכותיות שלא ממש מצחיקות בקול רם כמו "רון" ו"האחיות המוצלחות שלי". הגדולה של היוצרים יניב זוהר ונדב פרישמן, לצד צוות הכותבים המוכשר, היא כי הם מצליחים לשלב בין שני סוגי ההומור וליצור הלחם בין הסיטקום הישראלי הקלאסי הנשען על דמויות עממיות ברובן, אי הבנות ומשחקי מילים לבין הסיטקום החדש הכולל מלוא החופן מודעות עצמית, נגיעה בסוגיות חברתיות ואתגור של הסטריאוטיפים הנהוגים. עובדי הסופר אמנם מייצגים את השבטים השונים בעם – ערבי, רוסי, דתי, אתיופי וכן הלאה - אך באופן חכם לא מייצגים בהכרח את הסטריאוטיפים השונים, אלא פשוט מהווים דמויות קומיות ואנושיות עם אפיונים ייחודיים משל עצמם. בעונה זו, המאבק בין נציגת האליטות בעיני עצמה – שירה שטיינבוך – לבין העמך בדמות עובדי הסופר היה מודגש יותר מתמיד. שירה אולי תופסת את עצמה כמשכילה, מצליחה ואפילו כמי שבאה לחנך את יתר העובדים על מנת שיתקדמו בסולם החברתי, אך היא הדמות חסרת המודעות והמביכה ביותר בסדרה, כאשר הציפיות שלה תמיד מתנגשות אל מול המציאות ואפילו החבר שלה מתגלה כנוכל סדרתי. גם הלקוחות ה"אשכנזים" ו"המשכילים" – אמנון ושוני - הם המביכים, המנותקים וחסרי המודעות ביותר בסדרה, בעוד העובדים מגלים יצירתיות, שכל ישר ומצליחים להשיג את מבוקשם פעם אחר פעם אל מול מי שחושבים כי הם יכולים לחנך אותם או להתעמר בהם.

"קופה ראשית" מיטיבה להיות סדרה קומית מוצלחת עם הומור של מבוכה וצילום מוקומנטרי סטייל "המשרד" , אך כשהיא רוצה היא גם מצליחה לייצר אמירות על המציאות הישראלית, כמו בפרק הפתיחה המוצלח בו המאבק המעמדות על שירותי ההנהלה או בעונה שעברה בפרק המצוין "בוקר של פיגוע". האמירה הזו הייתה פחות חדה ושנונה בפרק "אחות של ראמזי" בו נעשתה הקבלה בין המאבק בין הסופרים לסכסוך היהודי-פלסטיני וייתכן שחידוד הפן הסאטירי יעניק לסדרה את השדרוג הנוסף בעונה הבאה.

בכלל, היו בעונה זו לעיתים מעברים חדים מדי בין פרקים מצוינים, מקוריים וקורעים מצחוק כמו פרקי פורים ופסח (סוף סוף פרקי חגים מוצלחים בסדרה ישראלית), פרק הזכייה בלוטו בו אמנון וכוכבה מממשים את יחסי האהבה-שנאה שלהם ופרק המתיחה שיוצאת משליטה בקצבייה, מול פרקים שהזכירו את החולשות של הסדרה כמו פרק ל"ג בעומר או כל אפיזודה בכיכוב פראנקו (הדמות הפחות מוצלחת בסדרה). כשהיא עובדת "קופה ראשית" היא בליגה משל עצמה, רק המעידות הקטנות האלה עומדות בדרכה ומונעות ממנה להיות לא רק טובה מאוד, אלא מצוינת.

"קופה ראשית" משודרת בכאן 11 ובערוץ היוטיוב של כאן. לביקורות סדרות נוספות: לחצו כאן