בוג'ק הורסמן: ביקורת עונה חמישית

כבר ברור למדי ש"בוג'ק הורסמן" היא מהסדרות המשפיעות והמובילות בעידן הנוכחי של הטלוויזיה. מעונה לעונה, הסדרה צוברת עוד ועוד קהל והערכה והופכת לרכש החם ביותר של נטפליקס. בצדק רב, כמובן. מדובר בסדרה נפלאה עם גישה חדשנית ואינטימית לכתיבה של דמויות ושל מבנים עונתיים, קומדיה מעולה שהיא גם מרגשת וכואבת בקצב ותכיפות מרשימים. הקהל הגדול החדש, עם זאת, כולל איתו אחריות מסוימת.

ההבנה של האחריות הזו מתבטאת בהחלט בעונה החדשה, כשבוג'ק - הסוס האלכוהוליסט - הוא בבירור מודל בעייתי לחיקוי. זה כמובן לא אומר שהוא לא נפש ששווה ורצוי לחקור לעומק ולפתח במהלך עונות רבות בהתאם לצורך, אבל איך נמנעים מהקשר הבלתי נמנע בין לשים דמות עם התנהגויות מזיקות במרכז ולהציג לנו את המניעים הרגשיים להתנהגויות אלו, לבין הנורמליזציה של התנהגויות מסוג זה?

מטלת הכתיבה מההיבט הזה של בוג'ק ושל ההשפעה של מעשיו על האנשים סביבו היא מסובכת במיוחד, והיא המטלה העיקרית שהכותבים מציבים לעצמם העונה, במישורים רבים ושונים. העונה הזו היא לא מהמוצלחות ביותר של הסדרה עד כה שמסתכלים עליה כיצירה עצמאית, אבל כתוספת לשאר הסדרה היא עובדת נפלא במיוחד. היא מציגה לנו פתאום פרספקטיבה חדשה לחלוטין על העולם של הוליוו, עולם שחשבנו שכבר הכרנו, ומציידת אותנו היטב לקראת סיום הדרך הרגשית שהסדרה מעוניינת להוביל אותנו בה. עד עכשיו ראינו אותה בעיקר מהזווית של בוג'ק, ועונה חמש עושה מעין "זום אאוט" לחשוף את הבורות שלו באמצעים שונים.

[*]

בולטת במיוחד היא העובדה שהעונה פחות מתמקדת בבוג'ק עצמו ונכנסת עמוק יותר לחיים של האנשים סביבו. לפחות חמישה מ-12 הפרקים של הסדרה עוסקים בעיקר בדמויות האחרות, כשגם הפרקים שמתמקדים בעיקר בבוג'ק סוטים אליהן לעיתים תכופות למדי. אני שמח מזה באופן כללי, כי שלושת הדמויות הראשיות האחרות הן אנשים מסקרנים לא פחות שנחמד להכיר עוד יותר מקרוב. טוד, פרינסס קרולין, מר פינטבאטר ודיאן הם דמויות ששווה להפנות אליהם את הזרקור והמעבר האיטי לסדרת אנסמבל תואם את הסדרה יפה. בנוסף, כמובן, זה משרת יפה את התזה העיקרית של העונה ("אל תהיו בוג'ק"). כשאנחנו רואים את בוג'ק פוגע ללא הרף באנשים הללו, אכפת לנו בעונה הזו יותר משהיה לנו אכפת בכל עונה אחרת, והפעולות שלו מאבדות כל שמץ של פראות רומנטית שהייתה להן. הסדרה ככלל מנסה לשוטט בחשכה ולהציג מסקנות אתיות בסיסיות לגבי מהם יחסים בין אישיים, ואיך צריך לגשת לחיים ולצאת מהם עם סבל מינימלי מכמה שיותר צדדים. העונה הזו היא בעיקר שלילה של הרבה מהרעיונות שהיו לדמויות שלנו לגבי שאלות כאלה. עונה חמש מתעסקת, בבהירות רבה, בקושי של כותבי הסדרה עם הדמות הראשית שלה. מדובר באדם שהוא בבירור איום ונורא, מסוג הסלבריטאים שכולנו מגלים עליהם דברים איומים בחדשות. הוא במרכז הסדרה, והמסע של הסדרה עשוי להיות הגאולה שלו. האם הוא יכול להפוך לאדם טוב? זה לא בטוח בכלל, מבהירה העונה הזו. שאלה חשובה עוד יותר שניכר שנאבקו איתה היא: האם כשאנחנו שמים אדם כזה בספוטלייט, וכותבים אותו סימפטי כל-כך, מראים את הסיבות הרגשיות שגרמו לו להיות כזה, אנחנו לא מתרצים בשבילו, מצדיקים אותו מוסרית, ויוצרים קהל אנוכי יותר?

הסדרה מציגה כאן היטב את הבעייתיות שיש בה ומוכיחה את עצמה כחלקית מעל בעייתיות זו, בעיקר עם העיסוק המרובה בשאלות דומות סביב הסדרה-בתוך סדרה שבוג'ק מככב בה, "פילברט". זו מעין גרסה מגוחכת יותר של כל סדרת אנטי-גיבור מחוספס שאפשר למצוא, אבל היוצרים מודים שיש לה יותר במשותף עם הסדרה בה אנו צופים משנחשוב במבט ראשון. יש לנו הרבה הקבלות בין הדמות של בוג'ק לדמותו של פילברט, כשאפילו הוא עצמו שוכח את הגבול ביניהם לעיתים קרובות. הבית שלהם נראה אותו דבר, החברה שלהם נראית אותו דבר, הם חולקים היסטוריה, ושניהם מדברים בקריינות זהה עם עריכה מבלבלת ביניהן. ברור כאן שחשוב היה ליוצרים להביא לבמה את הקונפליקט איתו הם התמודדו, אבל גם ניגשו אליו בעונה הזו בדרכים מתוחכמות ועדינות יותר.

כאמור, הכתיבה המצוינת והמעמיקה של כל הדמויות מורידה את הרומנטיקה מהמעשים הקשים של בוג'ק. דיאן, למשל, נחקרת כאן כאדם שנפגע מהמעשים שלו, וגם כאחד שפוגע באחרים. היא כתובה באופן אנושי ומעורר הזדהות עד שאי אפשר שלא לשנוא את הדמות הראשית שלנו קצת על מה שהוא עושה לה. גם הכתיבה של בוג'ק עצמו מצליחה לנמק אותו בלי לתרץ. אנחנו עוד בהחלט רוצים שיהיה לו טוב, אבל אין שום דבר מגניב מספיק שהוא עושה כדי שנרצה להיות הוא.

בשנים האחרונות השיח על האחריות המוראלית שבכתיבת טלוויזיה או מדיה עולה בהחלט מזוויות שונות, וטוב שכך ללא ספק. אני מאמין שהעונה הזו היא כתיבה טלוויזיונית מודעת אידיאלית. אכפת מאוד ליוצרים מהשפעתם על החיים של אנשים, והם נזהרים עם מה שהם כותבים, ולבסוף גם מסבים את הקונפליקט הזה עצמו ואת העדינות שנדרשת מהם ליצור טלוויזיה ניואנסית, חשובה, ומרגשת. יותר מכל, בזכות הגישה הזו "בוג'ק" אמיתית יותר מכל דבר אחר בטלוויזיה.

אני חושב שבלב הסדרה יש הומניזם גדול ומדויק במיוחד. בלב הגישה החדשנית לכתיבה טלוויזיונית שאנו רואים בסדרה, ישנה ההבנה הפשוטה של השבריריות והעצבות הגדולה של הנפש האנושית, העובדה שכל מעשה רע נעשה כתוצאה מטראומות או צלקות נפשיות ולא סתם ככה, וחשוב מכל: הרעיון שזה לא משנה כל כך. ודאי שכולנו עצובים, שלכולנו קשה להיות טובים לאנשים אחרים. אבל גם לאנשים האחרים הללו קשה, לכן אדיבות היא הכרחית. כרגע, לסדרה אין תשובות יותר טובות מזה. בדיוק כמו בחיים.