פה גדול: ביקורת עונה שנייה

הסדרה "פה גדול" נפתחת בסצנה שבה מוצא את עצמו אנדרו, אחד משני גיבורי הסדרה, מגורה מהשיעור לחינוך מיני ומהסס האם ללכת לשירותים בכדי לגעת בעצמו. מפלצת ההורמונים מתפרץ משולחנו ומפרט מדוע הוא חייב ללכת. אם זה מרגיש לכם הומור מופרע מדי, חכו להמשך הסדרה. היופי ב"פה גדול" הוא שגם אם מדובר בהומור האמריקאי המופרע ביותר שתמצאו כיום (ואני בכוונה מדגיש אמריקאי כי אתם ממש לא רוצים לדעת מה קורה בסדרות אנימה למבוגרים), זה לא הומור שטותי. יוצרי הסדרה, שכוללים את ניק קרול ואנדרו גולדברג – שעל שמם גם נקראו צמד גיבורי הסדרה – ואיתם ג'ניפר פלקט ומארק לווין יודעים להשתמש בבדיחות דביקות וחסרות גבולות בכדי להזכיר את התקופה הדביקה וחסרת הגבולות ששמה גיל ההתבגרות. בכך מצליחים היוצרים ליהנות משני העולמות – גם להיות סדרה שהחבר'ה ייקרעו מצחוק ממנה וגם להיות מהקומדיות היחידות בטלוויזיה שאכפת להן מהסיפור הרציף של העונה.

[*]

("אתה יודע טוב מאוד איך להיפטר ממני" – אנדרו ומפלצת ההורמונים המטרידה שלו)

בעונה הראשונה עקבנו אחרי אנדרו וניק שעוברים ביחד את אותה התקופה שחלחלה בגופנו במלוא גועלה. אנו מלווים את השניים בחוויות ראשוניות כמו חברה ראשונה, נשיקה ראשונה, ריקוד ראשון והמבוכה שמגיעה אחרי דבר לא כל כך נעים שקרה לאנדרו בעקבות הריקוד הראשון. אך עם כל הכבוד לסצנות הנהדרות בין ניק לדיוק (ג'ורדן פיל) וסיפור האהבה המתוק בין אנדרו למיסי הקטנה (ג'ני סלייט), סיפורי המשנה שהתמקדו בג'סי (ג'סי קלין) וג'יי (ג'ייסון מנזוקאס) ועוד מספר דמויות התעלו ברוב המקרים על הגיבורים המקוריים.

כנראה שמישהו ברביעייה הבין את הפואנטה ואכן העונה הזו העמיקה בסיפורים של דמויות כמו מתיו, שיוצא בסוף העונה מהסטריאוטיפ של ההומו הקר והמתנשא, או אפילו לולה, שנהפכה מאחת הדמויות המאוסות של הסדרה להפתעה נעימה שמנצלת את דיבובו הנהדר של ניק קרול שמציג מעולה את סיפורה של ילדה המחפשת נואשות אחר תשומת לב. הדבר פותח דלת אל תוך מגוון רחב יותר של דפוסי התבגרות. נושאים רגישים ולא קלים לשיחה שאותם פותחים הרביעייה בעדינות, רגישות ובהומור ממש לא עדין ולא רגיש. אחת הדוגמאות לכך היא האנטגוניסט הראשי של העונה הנודע בשם מכשף הבושה. כולנו היינו שם, בין אם זה מגיע מתוך רכילות כיתתית או התפתחות איטית או מואצת של הגוף, הבושה תמיד חיכתה שם בשבילנו. אף אחד מיוצרי הסדרה לא שכח את ההרגשה הזו והרביעייה החליטה לתת להרגשה הזו פנים זקנות, גלימה אפורה ואת קולו של דיוויד ת'יוליס ("וונדר וומן"). גם הדמות הזו עוזרת לאנשים להבין מהו מקור הבושה וכיצד גם ניתן בסוף להתגבר עליה.

סיבה נוספת למצוינות של הסדרה היא דמותה פשוט ג'סי. אחרי שהוריה מתגרשים, ג'סי נהפכת מפמיניסטית חמודה לדמות שובת לב בעלת עומק רגשי שאפילו מיטב כותבי הדרמה לא הגיעו אליו. ג'סי מידרדרת למקומות אפלים לגילה כמו גניבות בסופרמרקט ונטילת סמים קלים. הסדרה מטפלת בנושא רגיש כמו דיכאון בצורה מדהימה יותר מכל סדרה כזו או אחרת. הנושא מוצג עם הומור לא קל אך קורע מצחוק, בעיקר בזכות הדינמיקה של ג'סי עם קוני (מאיה רודולף), מפלצת ההורמונים המגניבה ביותר בעולם.

למרות זאת ישנן בעיות מסוימות גם בעונה השנייה. עדיין הבדיחות כאן נמתחות יתר על המידה וחוזרות על עצמן בצורה משעממת. דמותו וטיפשותו של המאמן סטיב מנוצלת יתר על המידה ועדיין לצד פרקים נהדרים ישנם פרקים שנופלים קשות בעקבות אותם חטאים. בין השאר ישנו את הפרק "תכנית ההורות המתוכננת", המתרחש כמעט כולו בשיעור לחינוך מיני שמועבר דרך סרטונים לא מצחיקים מתרבות הפופ. לפניו גם מופיע הפרק "סטיב הבתול" שעוקב אחר המאמן סטיב ה"אהוב" במסעו הארוך לאבד את בתוליו.

אני מודה שבסך הכול חשבתי ש"פה גדול" תהיה עוד אחת מיני הסדרות הרבות שבהן התסריטאים עבדו יפה בעונה הראשונה אך יתעצלו בשנייה. אך לאחר צפייה בעונה השנייה ניתן להגיד שהיא התעלתה בהרבה מעל לעונה הקודמת. אני מצפה בכיליון עיניים לעוד הרפתקה גסה ואדג'ית כמיטב המסורת בעולם הנוסטלגי והדביק של ניק, אנדרו, ג'סי ומארק הבוגרים.

העונה השנייה של "פה גדול" זמינה לצפייה בנטפליקס. לביקורות סדרות נוספות: לחצו כאן