מי מתגורר בבית היל: ביקורת עונה ראשונה

בתים רדופים מסמלים לצופה שלמרות שבתי מגורים אמורים להיות מקום מבטחים - הדבר אינו כך בהכרח. עם חבטות בלתי מוסברות באמצע הלילה, קולות מסתוריים והודעות משורבטות על הקיר, בית היל הוא פחות בית ויותר ערפל של חרדה ואימה שמשבש את המצב הפיזיולוגי והנפשי.

הסדרה מבוססת על ספר אימה גותי משנת 1959 של הסופרת שירלי ג'קסון. לספר נעשו שני עיבודים קולנועיים – הראשון הוא סרט בריטי משנת 1963 שביים רוברט וייז ("סיפור הפרברים") ששמר על נאמנות למקור והפך לסרט פולחן, והעיבוד השני, שנקרא "בית האימה", יצא ב-1999 ובוים על ידי יאן דה בונט ('ספיד') שלא נצמד לעלילה המקורית ונקטל על ידי המבקרים.

על העיבוד הנוכחי אחראי במאי סרטי האימה מייק פלאנגן, שרק לפני שנה ביים עבור נטפליקס את העיבוד המצוין לספר אימה אחר של סטיבן קינג – "המשחקים של ג'ראלד". בתוצר הסופי, שפלאנגן גם כתב את התסריט שלו, לא נותר כמעט דבר מהספר המקורי מלבד פסקת הפתיחה, אשר מצוטטת בפתיחת הסדרה ובסיומה, וכן חלק משמות הדמויות.

[*]

סטיבן (מיקייל הוסמן כמבוגר, פקסטון סינגלטון כילד) הוא סופר מצליח, שלמרות שהוא היחיד מבני המשפחה שלא התמודד באופן ישיר עם האימה בבית, הפך את הילדות הרדופה של משפחתו לרב-מכר בו מסתבר שרוחות הרפאים של בית היל הן אינן היחידות המתעללות בקורבנות. למרות המסלול הצפוי של הסיפור פלאנגן מציג שני צירי זמן המוצגים לסירוגין כשהם מבצעים בלט אלגנטי דרך העלילה, כשהצופים בבית מתנודדים קדימה ואחורה, והאירועים בזמנים השונים מתחילים להשפיע זה על זה, בחוסר ליניאריות אופנתי. מדובר במלאכת מחשבת תסריטאית משובחת.

עשר שעות צפייה אמורות להרגיש כמו פרויקט מסובך, אבל לא כך הוא. פלאנגן מספר את הסיפור בקצב מתמשך ומלנכולי, כאילו הזמן עובד אחרת כשאתה נכנס דרך הדלתות של בית היל, מקום שבו הכל נעשה שקט והצבעים נשטפים ממנו החוצה. לא רק שהפרקים משפיעים על קצב פעימות הלב - הם גם מקסימים ויזואלית, בזכות הצילום של מייקל פימונרי. התפאורה שומרת על עכשוויות ועדיין דואגת לשרבב אלמנטים עתיקים לקצות הפריים. בית היל הוא מפלצת ארכיטקטונית ללא איזון או סימטריה בבנייתו, חללי הפנים שלו עמומים וחסרי חיים, כאילו גם הערפל החיצוני שמקיף אותו חלחל פנימה. הפרק השישי הוא נפלא לא רק מבחינת הריגוש שבו, אלא גם מבחינה טכנית - שימוש דל מאוד בקאטים הופך את ההצגה המדויקת של השחקנים למחזה מותח בזמן אמת. פלאנגן מבין באופן מושלם את הכמיהה של הצופים לגלגל עיניים בחוסר אמון כלפי המתרחש, ובמקביל הוא מבין את הרצון שלהם לפחד ממנו. פרצופי רפאים אורבים בין הצללים של האחוזה הגותית המתפוררת בפרקים השונים, כך שעבור הצופים, כל פתח דלת או לוח זכוכית נראים כמרמזים על דברים שאינם שם. משחק מכוון בסאונד גורם לצופה להתכונן לקפיצות מפחידות, אך הן לא מגיעות היכן שהוא מצפה להן אלא דווקא בקטעים שונים וללא הכנה מראש.

הסדרה מציגה דיוקן עדין ואינטימי של טראומה משפחתית. נל (ויקטוריה פדרטי) מבקשת עזרה, וכאשר אף אחד לא מגיב, היא הולכת לבית היל, המקום בו היא חוותה את הטראומה שלה. שם היא מתקבלת על ידי התגשמויות, אשר מספרות לה את כל מה שהיא השתוקקה לשמוע. בפסיפס המטריד והמרגש שבסדרה, הטראומה לא תמיד מתבטאת יפה. הדמויות עושות דברים בלתי נסלחים, אבל הצופים יכולים להזדהות איתן, כי הם מודעים לרגעים הנואשים ולפחדים העמוקים שלהן. הצופה משווע למעט קתרזיס ורוצה שהן ימצאו רגע של שלווה, גם אם זה לא יפתור את כל בעיותיהן. יהיה מעניין לראות אם בעונה השנייה ניחשף לדיירים חדשים עם סיפורים חדשים משלהם.

קאסט השחקנים כולל את קרלה גוג'ינו הנפלאה כאוליביה, אם אשר מאבדת את שפיות דעתה. נראה כי הושקעה מחשבה רבה בליהוק, מכיוון שניכר דמיון פיזי רב בין האחיות הבוגרות לאם, מה שיכול אף לבלבל. השחקנים, גם הילדים, משכנעים ברוב הסצנות.

"מי מתגורר בבית היל" היא עוגת שכבות של סיפור אימה מותח ומרגש שנאפה באופן יוצא מן הכלל, ובדומה לעבר המשפחתי המוצג בה, קשה להתנתק ממנה גם כשמכבים את המסך, והיא מהווה סיבה חדשה לוודא שהדלתות בבית נעולות.