גזעיות: ביקורת סרט

"גזעיות" (Thoroughbreds) הוא מותחן פסיכולוגי קומי וסרטו הראשון של הבמאי הצעיר קורי פינלי, שהוקרן לראשונה בפסטיבל סאנדנס 2017 ומאז זכה לביקורות אוהדות וכיכב בפסטיבלים רבים אחרים. במרכז העלילה ניצבות שתי נערות מתבגרות ממעמד גבוה בפרבר בקונטיקט שהיו חברות בעבר ומגלות אחת את השנייה מחדש אחרי שנים של ריחוק.

אמנדה (אוליביה קוק, "שחקן מספר אחת") אינה מרגישה דבר, הורגת את הסוס הפצוע שלה בסצנת הפתיחה מתוך רחמים ומוצאת את עצמה בלי חברים. לילי (אניה טיילור-ג'וי, "ספליט") מוצפת ברגשות, בעיקר שליליים, רוצה להרוג את האב החורג שלה שמתנכר אליה ורק מנסה להיפטר ממנה. ביחד הן רוקמות תכנית חצי אפויה לרצח ומערבות בה פושע וסוחר סמים זוטר (אנטון ילצ'ין, "סטאר טרק"). שתי הדמויות הראשיות משלימות ומפעילות אחת את השנייה בצורה מושלמת. אמנדה נטולת רגשות עד כדי שימוש בטריקים לזיוף בכי, לילי בקושי מצליחה להכיל את שלה. אמנדה היא סוציופתית מלאת ביטחון עצמי, לילי הססנית, מחפשת חברה ומפחדת להישאר לבד או להישלח לפנימייה. אמנדה היא הפתיל הבוער שמאפשר ללילי לעשות דברים שלעולם לא הייתה מעזה לעשות לבד.

[*]

קורי פינלי, שכתב וגם ביים, בכלל לא עושה רושם של קולנוען מתחיל. השימוש האמיץ שלו בשפה הקולנועית, זוויות צילום, דיאלוגים שנונים, סאונד ועריכה, ועוד בסרטו הראשון, מעידים על יוצר שמבין טוב מאוד מה הוא עושה. כמעט כל האלימות בסרט מתרחשת מחוץ לפריים, כאשר ה"אקשן" מרומז ונחתך בעריכה או מועבר באמצעות הקול בלבד, אבל לצופה אין שום ספק לגבי המתרחש. גם האמירה של הבמאי מובנת – מתבגרים שגדלים מפונקים בסביבה של כסף וניזונים מתכנים באינטרנט מסוגלים לדברים הנוראיים ביותר מבלי לחשוב על הצד הנפגע.

בשביל הדמויות כל המזימה היא רק משחק שחמט גדול והדבר היחיד שמעסיק אותן זה איך לצאת ממנה בלי עונש. אם לפני 15 שנה מאט בסדרה "ניפ/טאק" עשה לעצמו ברית מילה אחרי שקרא את ההוראות באינטרנט, למה שבימינו בחורה כמו אמנדה לא תחפש שם דרכים להמתת חסד של סוס. השילוב הזה של דמויות דורסניות שמונעות מאינטרסים אישיים בלבד ועולות מדרגה בחומרת המעשים שלהן ככל שהסרט מתקדם, בשילוב עם פסקול מטריד ומרתק, קצת מזכיר את "המועדפת" של יורגוס לנתימוס שיצא השנה.

נקודת ציון בולטת ולא מכוונת של הסרט היא תפקידו האחרון של השחקן אנטון ילצ'ין שנהרג לפני שנתיים. מדובר אמנם בתפקיד קטן אבל משמעותי, של הפושע הזוטר, הדמות היחידה בסרט שעוד איכשהו אפשר להתחבר אליה, עם רגשות אמיתיים ותפיסה הגיונית של המציאות. רגע אחד הוא מתפאר בחוכמת הרחוב שלו ורגע אחרי זה, כשהוא מבין שהוא הולך להיות מעורב ברצח, הוא שואל "אבל מה אגיד לאבא שלי?". באחת הסצנות שתי הנערות צופות בסרט הקלאסי "הנסיכה הקטנה" משנת 1939 עם שירלי טמפל, כאשר אחת מהן מציינת אבחנה שכל השחקנים שהשתתפו בסרט כבר מתים ועד כמה זה מוזר. השורה הזו כמובן לא נכתבה על ילצ'ין, אבל צירוף המקרים בכל זאת מצמרר.

במערכה האחרונה התסריט קצת מועד ודורש יותר מדי השהיית אמון של הצופה, גם בשל קיצוניות המתרחש וגם בהיעדר מובהק של גורם אכיפת חוק בכל הסרט. מצד שני, משום מה נזכרתי כאן דווקא בשורה מהנאום של גלן קלוז מתוך הרימייק של "נשים מושלמות": "איפה עוד אנשים לא ישימו לב לעיירה מלאה ברובוטים? קונטיקט!". ובכל זאת, יש תחושה שהסרט הלך רחוק מדי כדי להוכיח את הנקודה שלו והשאיר את הצופה מאחור.

הסרט "גזעיות" משודר החל מ-28.2 - בספריית "24/7 סרטים חינם" ב-yesVOD ובערוץ yes3 הערב (שלישי 5.3) בשעה 22:00