שליטי המטאל: ביקורת סרט נטפליקס

"שליטי המטאל" היא קומדיית נעורים מוזיקלית שבמבט ראשון נדמה שראינו כבר רבות מסוגה. הסיפור מוכר ואפילו די שחוק על שני נערים דחויים בתיכון בפרברים. האנטר (אדריאן גרינסמית) מעריץ של להקות מטאל שחולם להקים להקה. קווין (ג'יידן מרטל, "זה") חברו הטוב, נושא תוף לצרכי פטור מהתעמלות בתזמורת בית ספרית ונשאב על ידי חברו הכריזמטי לעולם המטאל.

הסרט מוצג מנקודת ראותו של קווין, נער ביישן שמרגיש לא שייך, ומצהיר שוב ושוב שאינו מבין בדיוק מהי המהות של המטאל, לא רק כז'אנר מוזיקלי אלא כגישה לחיים. אל המאבק של שני הלוזרים האולטימטיביים בתיכון אמריקני טיפוסי מצטרפת אמילי (אייסיס היינסוורת', "אמה"), עוד אאוטסיידרית בתיכון וצ'לנית שהופכת לצלע במשולש. מול החברות והמוזיקה עומדים, כמו בסרטי נעורים רבים מספור, ה"רעים" של הסיפור שהם כמובן הג'וקס, הספורטאים הפופולריים והמרושעים שרק מתענגים על התעללות בחלשים מהם. שלושת השחקנים הצעירים משכנעים מאוד בתפקיד. בולט במיוחד אדריאן גרינסמית בתפקיד האנטר, שמביא את השילוב הנכון של אנרגיות מתפרצות וכאב כבוש.

[*]

את הסרט ביים פיטר סולט ("הלילה של ניק ונורה" שגם הוא סרט בו למוזיקה יש תפקיד מרכזי) וכתב די בי וויס, יוצר "משחקי הכס". וויס מעיד על אהבתו רבת השנים למטאל, הז'אנר המוזיקלי שהתרחק עוד ועוד מהמיינסטרים. בדמותו של האנטר כגיק חובב "מבוכים ודרקונים" שדבק בפנטזיה כמוצא מהמציאות, אפשר לחוש הד של הכותב.

זהו סרט קצבי ומצחיק אך גם מרגש ונוגע. המוזיקה מוצגת בו כאמצעי התמודדות והתנגדות מול "מכונת העינוי", כשם השיר שאותו מתאמנת לבצע הלהקה. עבור שני נערים דחויים חברתית, התיכון עשוי להיות עינוי מתמשך והסרט מדגים פעם נוספת את ההיררכיה האכזרית בתיכון. אך בסופו של דבר הוא נשאר המנון אופטימי במפתיע לכוחה של המוזיקה לאחות שברים ולרפא קרעים, גם בתוך המשפחה הגרעינית. מה שנותן לסרט את החן הייחודי שלו ומפריד אותו מהשבלוניות של הז'אנר היא דווקא הבחירה בז'אנר המוזיקלי. מוזיקת המטאל שנתפסת כרועשת, בועטת ואנטי ממסדית ומתנגדיה אפילו רואים בה מוזיקת השטן, הופכת כאן דווקא למקור לחיבור בין אנשים ובסופו של דבר גם לגאולה שלהם מעצמם. זוהי בחירה יפה והסרט מציג כמה אמירות משעשעות על הז'אנר, אך אינו גולש לפרודיה עליו.

כך, ברגע יפה בסרט, מופיעים בעיני רוחו של קווין סולן להקת "ג'ודאס פריסט" וכמה מחבריו שמציעים לו עצות רומנטיות. האנטר מופיע בפני הכיתה שלו ומסביר מהי המהות של המטאל תוך ציטוט מ"יוליסס" של המשורר האנגלי הנודע טניסון. עוד רגע יפה ונוגע ללב מאחד את קווין עם נער בעל תסמונת דאון הלומד איתם בבית הספר. קווין אומר לנער שהוא לא שקוף. הוא יכול להיות עצמו. זהו רגע קטן אך מכונן בסרט שמראה כיצד דווקא מי שנתפס בשל סיבות שונות, כ"אחר", יכול להראות אמפתיה אמיתית ולומר אמת רגשית.

לא מדובר כאן בסרט ריאליסטי, אלא בפנטזיה על יכולתה של המוזיקה לשנות את עולמם של אוהביה. הסוף הטוב כמעט מושלם מדי, כמו גם המהפך שעוברות בו הדמויות המרכזיות. אבל כוחו של "שליטי המטאל" הוא ביצירת אגדת נעורים שבה הלוזרים של התיכון הופכים ל(כמעט) ווינרים בזכות החיבור שלהם לדמויות לא שגרתיות ששרות שירים מלאי דם, יזע ודמעות. בהיפוך מעניין בסוף הסרט, שם הלהקה הופך למשהו אחר לגמרי ובכך גם מתמצת את מהות הסרט המתוק והאופטימי הזה.

הסרט "שליטי המטאל" זמין לצפייה בנטפליקס. לביקורות סרטים נוספות >> לחצו כאן