חיל החלל: ביקורת סדרה

מזה מספר שנים מתנהל ברשת קמפיין מעריצים למען איחוד של "המשרד" האמריקאית. בשלב מסוים גם חלק מהשחקנים הצטרפו למאבק וניסו בחצי צחוק לשכנע את סטיב קארל להסכים לאיחוד במהלך מונולוג הפתיחה שלו בפרק "SNL" שהנחה. במקום זה קיבלנו מיני איחוד של קארל ויוצר "המשרד", גרג דניאלס, בסדרה של נטפליקס "חיל החלל", תוצאה שלא כיף להתפשר עליה.

הרעיון לסדרה נולד בחטא, מפליטת פה תורנית של הנשיא טראמפ על הקמת חיל נוסף בצבא האמריקאי, שיהיה אמון על החלל. בעידן של מאמץ קולקטיבי מצד יוצרי הוליווד להגחיך עוד יותר את דבריו ורעיונותיו של הנשיא, הגענו למצב שאמירה שלו הופכת לסדרה עתירת תקציב בת 10 פרקים. הצבא מוצג בסדרה כמנוהל בידי אנשים צרי עין שמקבלים החלטות פזיזות מהסיבות הכי לא נכונות והפקודים שלהם מוצגים כחסרי יכולת חשיבה עצמאית. זה אולי נכון בחלק מהמקרים במציאות, אבל הביצוע על המסך נטול שמץ של עידון ואפקט קומי. נראה שמתוך ניסיון "להכניס" לממשל, היוצרים שכחו שגיבורי הסדרה הם בין אותם האנשים שהם קוטלים ואמורים איכשהו להתחבב על הצופה. שלא לדבר על כך שההקשר הפוליטי המפורש מחסל את הסיכוי של הסדרה לעל-זמניות.

[*]

העלילה עוקבת אחר הגנרל מארק ניירד (סטיב קארל) שנבחר להוביל את החיל החדש בניגוד לציפיותיו ומתמודד עם קשיים של פורץ דרך בעידן מודרני, כגון ניהול כוח אדם לא אורגני, ניווט טכנולוגיה חדשנית שיכולותיה לא ידועות, יחצ"נות וכו'. החיל החדש הופך למושא ללעג (ולא מעט קנאה) מצד מפקדי המטות המשולבים, דמויות מוגזמות וקיקיוניות אחת אחת. במקביל, מארק מגדל לבד את בתו בגיל העשרה אחרי שאשתו (ליסה קודרו) נכנסת לכלא לתקופה ארוכה מאוד. הסיבה לכליאתה אינה ידועה, מהלך שהוא על הגבול בין החלטה יצירתית מסקרנת לכתיבה עצלנית.

בשגרת עבודתו היום-יומית הגנרל מוקף באנשים שגורמים יותר נזק מתועלת - המזכיר המבוגר שלא מבין את תפקידו, מנהל יח"צ חסר מודעות עצמית, שומרי ועובדי ניקיון סטריאוטיפיים ואבא שלו (פרד וילארד המנוח) שמתקשר ברגעים הכי לא מתאימים ומדבר שטויות – כולן דמויות מעצבנות ולא מצחיקות. בולט מעל כולן, בחסד ולא בזכות, המדען הראשי (ג'ון מלקוביץ') שאינו איש צבא אלא עובד קבלן חיצוני. מלקוביץ' מבוזבז לחלוטין בתפקיד והאיכות שלו בקושי באה לידי ביטוי, אלא באפיזודות בודדות.

מה שמשאיר את הגנרל ניירד בתור הדמות הכי מעניינת בסדרה. סטיב קארל, שעשה דרך ארוכה ויפה מאז שפרש מ"המשרד", עושה את עבודתו נאמנה, אפילו כשאין מי שיגנוב לו את ההצגה. הבעיה היחידה היא שהדמות שלו היא בסך הכל גרסה בוגרת של מייקל סקוט שפועלת במרחב מנופח דמוי חברה. חיל החלל הוא דאנדר מיפלין, סניף של ארגון גדול יותר, ומארק הוא המנהל המגושם שהתפקיד גדול עליו, אבל מתמודד בדרכו עם הקשיים ומתחבב בהדרגה על עמיתיו.

כמו לפרויקט החלל של ארה"ב, לא נראה שחסר תקצוב לסדרה. הסטים מלוטשים, האפקטים מושקעים וסצינות החלל מרהיבות. היא אפילו מצליחה להצחיק לעתים, אבל עבור סדרה קומית זה ממש לא מינון מספק. בנוסף, הסדרה סובלת מבעיות המשכיות ועריכה, דמויות שפתאום נעלמות וקווי עלילה שהולכים לאיבוד. הפרק האחרון מידרדר מהתחלה מבטיחה מאוד לאסון תסריטאי ובשיא החוצפה מסתיים בקליף האנגר, כאילו מתוך ביטחון מלא שתהיה עונה שנייה. לאור התוצאה, אני לא כל כך בטוח בכך.

הסדרה "חיל החלל" משודרת בנטפליקס. לביקורות סדרות נוספות: לחצו כאן