מון נייט: ביקורת מיני סדרה

מון נייט, גיבור על מתוסבך ברמות אבל מרתק ומסקרן, הגיח מעל דפי הקומיקס כבר בשנת 1975, והוא מספר את סיפורו של מארק ספקטור, בן לרב יהודי ניצול שואה, שלאחר חיים מלאי תהפוכות הפך לעושה דברו העטוף בתכריכים של אל הירח המצרי קונשו. קברניטי מארוול החליטו לעבד את סיפורו של אביר הירח למסך הקטן בסדרה נוספת ביקום של מארוול.

העלילה מתחילה עם סטיבן גרנט (אוסקר אייזיק), הסובל מהפרעות שינה וסהרוריות ועובד כמוכר אפרורי בחנות מזכרות במוזיאון בלונדון. הוא מעביר את ימיו בעייפות גמורה תוך כדי שהוא מנסה להבין מה לעזאזל קורה לו. רצף של מקרים הזויים, כמו ביקור פתע בסקנדינביה, גורמים לסטיבן לחקור את התסבוכת שהוא נמצא בה. נוסף על הצרות שרודפות אותו, הוא מגלה שבתוכו מסתתרת אישיות נוספת ושמה מארק ספקטור. מכאן והלאה הסדרה מתקדמת ומתפתחת למה שנראה כהומאז' אחד גדול לקלאסיקות כמו "אינדיאנה ג'ונס", "המומיה" ודומיהם, הכולל אלים מצריים, אווטארים (לא, לא כחולים ולא מכשפים) ונבל אחד גנרי.

[*]

אוסקר אייזק הוא ללא ספק מנקודות החוזקה של הסדרה. השחקן האהוב הופך אט־אט למלך הבלתי מעורער של מארוול. באמתחתו תפקידים כמו עין סבאח־נור/אפוקליפס (עוד פעם מצרים העתיקה?), ובקרוב ספיידרמן בסרט ההמשך ל"ממד העכביש". אייזק מביא לידי ביטוי את יכולותיו ומגלם בכישרון רב שתי דמויות שונות בתכלית. מבריטי אנמי לשכיר חרב אמריקאי קשוח שלא בוחל בשום אמצעי בדרך להשגת המטרה שלו. אייזיק ממצב את מעמדו כשחקן מוערך. פשוט תענוג.

הרגעים שמון נייט (סוף סוף) נראה על המסך אמנם לא רבים, אבל בשנייה שבה הוא עוטה את החליפה מתרחש קסם שהיה שווה לחכות בשבילו. רק חבל שזה ממש קצר. הקונטרה הנשית, בדמותה של ליילה אל פאולי (מאי קלמאווי, "רמי"), אמנם מרגישה שנדחפה לסיפור בכוח אבל כתובה היטב ויודעת לנתב את הלב של מארק/סטיבן למקומות הנכונים. כל דמות צריכה מצפן וליילה היא המצפן של מון נייט, ואפילו יותר מכך בסיום העונה.

הסיפור עם זאת, לוקה בחסר. הסדרה מתחילה מצוין. הפרק הראשון מסתורי, מסקרן ונותן תחושה שלפנינו סדרה מיוחדת במינה. ואז הגיע הפרק השני, שבו הקשרים הותרו במהירות יחסית. אפשר לתלות את זה באורכה הקצר של העונה, הכוללת שישה פרקים בלבד, אבל היה עדיף אם ההיכרות עם הדמות הייתה הרבה יותר איטית, מעמיקה ומסתורית. על אף שכותבי הסדרה בחרו דווקא לפתוח אותה עם סטיב, האישיות הנרכשת של מארק (בהחלטה מעניינת ונכונה, לדעתי), ישנה תחושה שהסיטואציה של פיצול האישיות לא מקבלת את הטיפול הראוי לה. בשביל זה תצטרכו לחכות לשני הפרקים האחרונים, וגם אז זה נעשה בצורה פשטנית על סף הקומית.

כאמור, "מון נייט" עמוסה בעיקר בווייבים סטייל "אינדיאנה ג'ונס והמקדש הארור". אפשר להבין את הבחירה הזו, אבל אנחנו כבר מכירים את השטיקים האלה, והם התחילו לשעמם בשלב מאוד מוקדם. במקום לחקור פירמידות עתיקות הייתי מעדיף לראות יותר קרבות על המסך ואת מון נייט בפעולה. דבר אחרון – אית'ן הוק. הביצוע שלו כנבל סביר ותו לא. הוא לא השאיר חותם מיוחד, והאג'נדה שלו מיושנת וטחונה. כן, בואו נעקור את הרוע מהשורש - יותר גנרי מזה אין.

בקיצור ולעניין, "מון נייט" הבטיחה הרבה ממה שהיא באמת קיימה בסופו של דבר. למעט הבלחות קצרות ומוצלחות וטוויסטים מעניינים (שנפתרים בנוחות תסריטאית שגורמת לגלגולי עיניים), לא באמת מצאתי בה משהו מעניין. כמו שאר הסדרות של מארוול, "מון נייט" חסרה את הלב הפועם שיש בסרטים של האולפן, האקסטרה שסוחפת אותנו בכל הרפתקה קולנועית שלהם, וחבל.

הסדרה "מון נייט" משודרת בדיסני+. לביקורות סדרות נוספות: לחצו כאן