לא טיפוסי: ביקורת עונה רביעית

מעטות הן הסדרות שגם בעונתן הרביעית מצליחות מחדש לעורר את הצופה. אבל לא מדובר בסתם רגשות נוסטלגיה שצפים בו כי הוא נזכר בדמויות מחדש, אלא התרגשות אמיתית כזו, חזקה, מבפנים, שסוחפת אותך איתה לאורך כל פרק ופרק. וכן, אפילו הופיעה דמעה בסוף.

"לא טיפוסי" חזרה השבוע לעונתה הרביעית (והאחרונה) בנטפליקס, אחרי שנה וחצי של ציפייה דרוכה. העונה החדשה ממשיכה בדיוק היכן שהעונה הקודמת הפסיקה – סאם (קיר גילקרייסט), נער על הספקטרום האוטיסטי בן 18, לומד אמנות באוניברסיטת דנטון, ומחליט שההרפתקה הבאה בחייו היא נסיעה לאנטרקטיקה ותיעוד פינגווינים, אותם הוא כל-כך אוהב.

[*]

מלבד לסאם, הסדרה עוקבת גם אחר הוריו אלסה (ג'ניפר ג'ייסון לי) ודאג (מייקל רפפורט) ואחותו קייסי (בריג'ט לונדי-פיין), חבריו הסובבים אותו ואפילו בת-זוגו פייג' (ג'נה בויד). ריבוי הדמויות לא מפריע לעומקן; עולמה של כל אחת נגלה אל הצופה על שלל הרבדים, הלבטים והתהיות. כך למשל, מלבד אוטיזם וייצוגו בחברה, הסדרה עוסקת גם בהתמודדויות, נטייה מינית, בבחירות הרות גורל, חרדה, סרטן ואפילו מוות, והיא עושה את זה ברגישות ובחוכמה ראויים להערכה.אני לא יכולה להכחיש שבהתחלה חששתי שקסמה של הסדרה פג. שהזמן הארוך מאז שיצאה עונתה הקודמת יביא לאכזבה ולאי עמידה בציפיות, כפי שקורה פעמים רבות מדי בעונות חדשות לסדרות מצוינות. בפרקים הראשונים, זה הרגיש קצת מתאמץ ומזיע ולא היה שם חיבור. אבל בשלב מסוים, הקסם של "לא טיפוסי" התחיל, ונשאבתי עמוק פנימה, אל תוך העולם המיוחד שבראה היוצרת והמפיקה בפועל רוביה ראשיד.

משהו בין המשחק המעולה, לתסריט המדויק ולעומק הרגשי, לצד יכולת היוצרים גם להניח לצופה ולהצחיק כשצריך, שובה את הלב ומפעיל את הרגש. אז אולי סאם מרגיש לעיתים כסטריאוטיפ אוטיסטי טלוויזיוני שלא מייצג את המציאות, ואולי היו כמה שיופים שהיה אפשר לעשות פה ושם, אבל "לא טיפוסי" היא באמת לא טיפוסית, במובן הכי יפה שאפשר.

כל העונות של "לא טיפוסי" משודרות בנטפליקס. לביקורות סדרות נוספות: לחצו כאן