משחק הדיונון: ביקורת עונה ראשונה

הסדרה "משחק הדיונון", כפי ששמה מעיד, היא דרמה על משחק החיים שסופו ידוע מראש. היוצר הדרום קוריאני המצליח, הואנג דונג-יאק ("מיס גראני", "המבצר") עוסק בפערי מעמדות, בכוחו של הכסף, ובאכזריות המבנית של השיטה הקפיטליסטית, נושאים המופיעים בצורה מובהקת ביצירתו של היוצר הקוריאני המפורסם יותר בעולם המערבי, בונג ג'ון-הו, שיצר את "פרזיטים" ו"רכבת הקרח". גיבור הסדרה, גי-הון (לי יונג ג'ה, "עיר השמש העולה") הוא לוזר, מכור להימורים, שחייב סכומי כסף גדולים למלווים בריבית אכזריים במיוחד. הוא חי אצל אמו הזקנה ומנותק מבתו היחידה והאהובה. למרות הבחירות הגרועות שעשה בחייו, מעורר גי הון הרבה אמפטיה, גם בשל המשחק המצוין של השחקן המגלם אותו.

חייו האומללים של הגיבור מקבלים תפנית מוזרה במיוחד כאשר הוא פוגש איש מסתורי בתחנת הרכבת שמזמין אותו לשחק משחק תמורת כסף. המשחק הזה, מסתבר, הוא רק קדימון למשחק העיקרי בו עוסקת הסדרה: משחק אכזרי ביותר בו קבוצת אנשים שכבר אין לה מה להפסיד מהמרת על הכול תמורת סכום כסף נאה. במידה רבה מזכירה הסיטואציה הזאת תכנית ריאליטי בה המשתתפים מקבלים משימות שונות ומשונות ומנופים בזה אחרי זה עד שנשאר ה"שורד" היחיד שזוכה בסכום הכסף בקופה. ב"משחק הדיונון", ה"ניפוי" רדיקלי הרבה יותר. הסדרה מראה לנו גרסה של תכנית ריאליטי ללא שום מעצורים מוסריים. אפשר רק לתהות האם תכניות הריאליטי שאנו צורכים הרבה יותר מוסריות מהגרסה המוקצנת הזאת.

[*]

כמו בתכניות ריאליטי, גם כאן יש לנו מגוון טיפוסים. הגיבור התמים וטוב הלב, הבריון האכזרי, הבחורה שנמלטה מהדיקטטורה האכזרית של צפון קוריאה ומגלה שדרום קוריאה הדמוקרטית היא גיהינום מסוג אחר, חברו הטוב מילדות של הגיבור, האישה שמשתמשת במיניותה כדי להשיג יתרון במשחק, העובד הזר שנקלע לארץ זרה כדי לפרנס את משפחתו והסתבך, וזקן השבט, שנראה שזהו אכן משחקו האחרון, תרתי משמע. ברובן, הדמויות הללו משכנעות ומספקות רגעים מרגשים ומצמררים. בולטת גם הדינמיקה בין נשים לגברים שמתחדדת בשל חוקי המשחק שמערער על התפיסות המקובלות לגבי הבדלים מגדריים.

הסדרה נפתחת בתיאור נוסטלגי של משחקי הילדות אותם שיחק הגיבור עם חבריו ובראשם "משחק הדיונון", שעל שמו נקראת הסדרה, משחק המוכר בקוריאה. המשתתפים במשחק משחזרים את משחקי הילדות התמימים המוכרים ברחבי העולם שהופכים כאן לזירה מדממת. הצבעוניות והמתיקות של המשחקים, ובפרט בפרק בו המתיקות היא הנושא המרכזי, נוגדים את האכזריות של המשחקים. אותו ניגוד נוצר גם בין המוזיקה הקלאסית המתנגנת ברקע לבין מעשי האלימות המתרחשים באותו זמן, בצורה המזכירה את "התפוז המכני" של קובריק. מוטיב הנוסטלגיה לילדות כעידן תמים משחק תפקיד מרכזי בפתירת התעלומה בלב הסדרה: מי הוא המארגן והיוזם של המשחקים האלה ולשם מה? האם הצורך האנושי לשחק הוא רק כלי במשחק הקפיטליסטי? מהי המשמעות של חברות בעולם בו תחרות היא הגורם המארגן?

הסדרה עוסקת בנושאים פילוסופיים המעסיקים את האדם מאז ומתמיד כמו משמעות הבחירה החופשית, מהות האנושיות בעולם של אינסטינקטים הישרדותיים ו"חייתיים", משמעות הדמוקרטיה ואפשרות שוויון בין בני האדם, משמעות החיים כמשחק שסופו ידוע מראש, והדרך בה מוצא האדם משמעות על אף הידיעה על "סוף המשחק". התחכום של "משחק הדיונון" הוא בדרך בה משחק היוצר עם הצופים ומפעיל עליהם מניפולציות רגשיות מסוגים שונים. בסופו של דבר, השאלות הגדולות על טבע האדם נשארות פתוחות לפרשנות הצופה.

"משחק הדיונון" מצטיינת בעיצוב העולם המסויט אליו נקלעות הדמויות. הוויזואליה של הסדרה מרהיבה ומבעיתה כאחת והאלימות גרפית ומפורטת במיוחד. מכיוון שזוהי סדרת מתח, שזור בה סיפור על שוטר שיש לו קשר אישי למשחק, המנסה לפתור את התעלומה. אבל זהו החלק הפחות משכנע של הסדרה. כוחה הוא בתיאור היחסים בין אנשים שנקלעו למצב קיצוני ומבעית, ובהעצמת הקשר הרגשי של הצופה לדמויות. לעתים, בעיקר לקראת סוף העונה, היא גולשת גם למחוזות המלודרמה. הסוף המפתיע של העונה הראשונה מזכיר לנו שגם אנחנו כצופים שותפים במשחק בו הדברים אינם בדיוק כפי שהם נראים.

הסדרה "משחק הדיונון" משודרת בנטפליקס. לביקורות סדרות נוספות: לחצו כאן